אוליבר סטון הוא ממש לא המודל לחיקוי שלי ואני לא מסכים עם כמעט אף דעה שהוא מציג באף סרט שלו. בכל זאת, "פלאטון" הוא ספר שמצליח לספר כמעט כל מה שאני חושב על הצבא. ראיתי אותו בפעם הראשונה שהייתי בלבנון בסדיר וכמובן שהדבר הראשון ששבה את ליבי היה סצינת קרב הגנה בה צ'רלי שין שומע מישהו מטווח ר.פי.ג'י. לעמדה שלו, קופץ ממנה החוצה, מחכה שהאויב יירה לתוך העמדה שלו, יסתער עליה ויכבוש אותה, ואז חוזר אליה, הורג שני חיילי אויב וכובש אותה מחדש.
אוליבר סטון מבין בקולנוע.
אבל הסיפור העיקרי של הסרט הוא כמובן אחר.
כשהוא מסמל את חילוקי הדעות לגבי מלחמת ויאטנם כולה, סטון מעמת סמל מחלקה עם אחד המכי"ם שלו. במהלך יום אחד נהרגים 3-4 חיילים מהמחלקה. בעקבות רצף האירועים הזה, המחלקה טובחת כפר ויאטנמי שנמצא בו אמל"ח. המ"כ המדובר הולך עם הטבח הזה למעלה והסמל שלו רוצח אותו.
אחרי הרצח, צ'רלי שין מנסה לתת מכות לסמל, נכשל, ורוצח אותו בסצינת הסיום של הסרט.
הציטוט בראש הפוסט הוא מה שהסמל אומר לחיילים כשהם יושבים מעושנים ודנים - בקול רם - בשאלה האם אכן הסמל רצח את המ"כ.
אני לא חושב שזה מה שחיילי צה"ל צריכים לעשות למפקדים שלהם.
פלאטון זה הוליווד וזה קורה באמריקה במלחמה שהתרחשה לפני ארבעים שנה, וכו'.
אבל אני חושב שאנחנו חיים במציאות שבה מי שלא מודע לכל היבטי המציאות משלם בחייו באופן האכזרי ביותר שאפשר לחשוב עליו. למשל, אתמול בכפר גלעדי. אני לא נכנס לפרטים אבל הצבא עשה פה משהו מאוד לא בסדר ואף אחד מהחיילים והמפקדים הזוטרים שלהם לא חשב להגיד "עצור. או שתתקנו את זה עכשיו או שאני הולך הביתה".
נשאלתי היום לגבי המילואים ומשום מה לא מצאתי את הפוסט שכתבתי על סיומם.
עלינו על שני מטענים, יצאנו ללא נפגעים, יזמנו מעט מאוד פעילות שהסתיימה ללא תוצאות, הבלגנו למייד אבנים וחסנו על האוכלוסיה האזרחית בה התחככנו. גדוד שלם ירה כדור אחד, ואף אחד משלהם [תיקון 7 אוגוסט] לא נהרג.
חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
