הילד שלי בן שנה מחר.
זו קלישאה, אבל היא נכונה.
למעט זוג חברים אחד, אנחנו האחרונים אצלנו שעשו ילד כך שקיבלנו שפע עצות מכולם.
גם בעבודה, המנהל שלי (צעיר ממני ואב לארבעה) אמר לי שאני הולך לעבור חוויה אדירה. מישהו אחר ייעץ לי לפנות חודשיים שלמים מעבודה כי "אני אוכל להגיע למשרד אבל לא יהיה לי ראש לעבוד ויתכן שאהיה קצת עייף".
הכל נכון.
בחודש הראשון לא ישנתי כלל, ובאמת לא היה לי ראש לעבודה (ומזל שהספקתי הרבה בתקופת ההריון. למזלי מה שאני עושה מאפשר לתכנן את העבודה שלי בעצמי מספר חודשים קדימה).
אבל, כל האמור לעיל לא מצדיק פוסט.
קצת אחרי הלידה אכלתי צהרים עם חברה שלנו - אמא ותיקה ממני בשנה - ששמעה מה שהיה לי לספר ותימצתה: "אתה הפכת לבחורה".
כבר בלידה
אנחנו ילדנו בניתוח קיסרי. אמנם שבועיים לפני התאריך שנקבע, אבל עדיין, בחדר ניתוח ובנחת. כמו בסדרות הטלויזיה, יש פרגוד שמפריד בין הפנים של אישתי לשאר הגוף שלה. היא כמובן בהכרה מלאה. אני יושב לידה, מחזיק לה יד, מנשק אותה על הלחי בין הכובע החד-פעמי למסיכת הנשימה, מדבר אליה וכל זה. לידי הרופא המרדים שמח שלא הכנסתי טלפון או מצלמה. אני מדבר גם איתו קצת, אישתי מאוד רצינית אבל גם מחייכת.
מדי פעם אני נעמד כדי להציץ לעבר ארבעת רעולי הפנים שעומדים מסביב לאישה שלי.
באחת ההצצות תפסתי אותם כשהם בדיוק מוציאים את הילד.
שניה אחר כך אחת מרעולי הפנים אומרת לי: בוא, רוצה לראות איך אני רוחצת את הילד שלך?
אני אחזתי כאמור ביד של אישתי וכדי ללכת אחרי רעולת הפנים הייתי צריך לעזוב את אישתי.
זה רגע שקוראים עליו בכל ספרי הלידה האפשריים, וזה לא קל.
עזבתי את אישתי והלכתי אחרי הילד.
הפעם הראשונה שהבנתי באמת מה זה להיות אבא
הילד היה בן שלושה חודשים ובאנו איתו לטיפת חלב, לבדיקה שגרתית. שוקלים אותו ומודדים אותו וכשצריך להפשיט אותו אנחנו מרפדים חצי מהחדר בחיתולים.
רופאה: נו, אתם מדברים עם הילד?
אנחנו: מדברים? הוא רק בן שלושה חודשים. הוא מחייך אלינו קצת, זהו בערך.
הרופאה מתחילה לדבר אליו.
הילד: פשוט פתח את הפה ולא סגר אותו. קישקש איתה וענה לה וחייך אליה.
זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי נחת.
זו תחושה פיזית ממש, דומה מאוד לנשימה שהעומק שלה מתחרה רק ברוחב החיוך, או לנשימה תוך כדי חיבוק חזק.
הפעם השניה (דיסקליימר: יש לסיפור הזה סוף טוב אבל הוא לא קל)חודשיים אחר כך, בטיפת חלב חשדו באיזו בעיה רפואית (שלא אנקוב בשמה) ושלחו אותנו לרופא שלנו בקופ"ח.
ההוא נבהל ושלח אותנו לרופא מומחה שברוב טאקט אמר שהוא לא רוצה להחליט לבד, הולך להתייעץ בפרופסור שלו ויחזור עם תשובה תוך מספר ימים.
במספר הימים האלה (כל הסיפור כולו ארך שמונה ימים, מחמישי עד חמישי) אישתי ואני לא עצמנו עין. מילולית - לא הצלחנו לישון בלילות.
אני חרשתי את PubMed ודומיו וקראתי כל מה שיכולתי להניח עליו יד, כולל כמה דברים שאולי לא היה כדאי שאקרא (שיעורי תמותה בניתוח מסוים שלא ידעתי האם צריך לעשות אותו בכלל). בו בזמן איתרנו את אחד משלושת המומחים הכי טובים בארץ בתחום, שילמנו עבור הזכות לפגוש אותו מייד, והוא פטר את הבעיה בלא-כלום. מגובה בסדרת בדיקות אמנם, אבל לא-כלום.
אני לא יכול להגיד שהרגשתי חסר אונים. היה לי מה לעשות ועשיתי אותו. עדיין, במשך השבוע הזה חשבתי רק על דבר אחד, עשרים וארבע שעות ביממה.
זמן טוב לספר שהפעם הראשונה בה חשבתי על
אקסיומת התכלית היתה בדרך הביתה מבית החולים, יומיים אחרי שאמיר נולד.
[תמונה הוסרה]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
