אורי הייטנר, במאמר באומדיה, שואל:"כאשר אנו דנים בלקחי מלחמת לבנון השניה, עלינו להתמודד עם השאלה המרכזית – מדוע בכלל הותקפנו מלבנון? הרי שש שנים לפני כן ישראל נסוגה לחלוטין מלבנון, עד הסנטימטר האחרון, והתייצבה על הגבול כפי ששורטט בידי האו"ם. ומדוע ישראל מותקפת מידי יום מרצועת עזה, אחרי שנסוגה ממנה עד המילימטר האחרון, תוך עקירה קשה וכואבת של כל אזרחיה, עד היהודי האחרון?"
ועונה:
"לב הסכסוך היה ונותר חוסר הנכונות של הערבים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית במזה"ת."המאמר אומר את המובן מאליו: לנצח נאכל חרב, וכדאי שלנו תמיד תהיה חרב יותר גדולה.
אבל, המשפט אינו באמת מובן מאליו. ניסיון לשלול אותו עלה לנו בהרפתקאת אוסלו, ש-14 שנים אחרי שהחלה, עדיין לא התחלנו להיחלץ ממנה ומי יודע מתי ואיך נעשה את זה (רמז לגבי האיך: עוד מעט יום הנאכבה).
עוד הוא טוען:
"הכשל המרכזי שלנו, הוא ההתעלמות מעובדה זו. התעלמות שהביאה אותנו לתרבות של הפרטת החברה המגויסת, הפרטת הסולידאריות הלאומית והחברתית, הפרטת האתוס הלאומי, התפוררות החברה, הרס מדינת הרווחה, השחיתות השלטונית, תופעות הפוסט ציונות וכל אותן רעות חולות שדרדרו את החברה הישראלית למצבה הנוכחי. בעשרות השנים האחרונות, התעייפנו מהמאבק הקיומי, ובחרנו באשליות "פוסט" למיניהן. "
אני מסכים שהפרטת הציונות נוסעת מפשיטת רגל. אבל, פשיטת הרגל אינה של הציונות אלא באופן שבו היא יושמה: מדינת סוציאליסטית-טוטאליטרית. אפשר להחיות את הציונות ולהחזיר אותה להוות כלי להבטחת קיום יהודי. העובדה שאי אפשר לעשות את זה בכלים סוציאליסטים-טוטאליטריים לא אומרת שאי אפשר לעשות זאת כלל. אפשר לעשות זאת באמצעים קפיטליסטיים.
טוב שנפטרנו מהחברה המגויסת, כי נוכחנו לגלות את מימדי הביזבוז של מערכת הביטחון הישראלית - ביזבוז בכסף ובחיי אדם;
טוב שהפרטנו את הסולידריות הלאומית והחברתית, כי נוכחנו לדעת שכשיש סולידריות, תמיד יש מי שתופס עליה טרמפ, ותמיד יש מי שלא מבין למה זה כך וחושב שדווקא הגברת הסולידריות תיפטר מהטרמפיסטים.
טוב שהחברה התפוררה. מה שהיתה כאן זו חברה מגויסת, מה שהתפורר הוא השילטון הטוטאליטרי.
טוב שנהרסה מדינת הרווחה, כי כעת רואים שמעולם לא היה בה צורך.
לא הייתי אומר שטוב שיש שחיתות, עדיין, מימדיה קטנים מהשחיתות-על-פי-חוק שרווחה כאן בתקופת שלטון מפא"י.
אם יתקבלו המלצות הכותב וישראל תחזור למה שהיתה ב-1973, או 1948, אנחנו נחזור על הטעויות הצבאיות - המפלה ב-1973 והניצחון המאוד יקר של 1948. אני לא בטוח שאורי הייטנר עצמו מבין את הנקודה הזו. לכן אני מסכים עם אורי מילשטיין, שהדבר היחיד שאפשר ללמוד מדוח וינוגרד, הוא שאף גורם במימשל הישראלי אינו מבין את הווית המלחמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
