אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

לא ראיתי "סופרנוס" מעבר לשתיים-שלוש עונות הראשונות (הפסקתי בערך כשראלפי רצח איזו חשפנית שעבדה אצלו. בדיוק התחיל "אוז" * ואם כבר להרוס את האתוס האמריקני, אז שיהיה כמו שצריך). גם לא קראתי כמעט אף אחד מהספרים שמוזכרים בכתבה שטוענת ש"סופרנוס" רצח את הרומן האמריקני.
הסיבה לכך שאני נדרש למאמר הזה היא הקביעה לפיה: "להיות אמריקני, פירושו לדמיין את התכלית שלך במקום לרשת אותה. זאת, מכיוון שכאמריקנים, חיינו תמיד בתוך מיתוס במקום במציאות".

(המקור העברי: "To be an American (unlike being English or French or whatever) is precisely to imagine a destiny rather than to inherit one," the critic Leslie Fielder wrote, "since we have always been, insofar as we are Americans at all, inhabitants of myth rather than history." )

נו.
לא קל לחיות לפי הערכים שלך. אפילו אם אתה אמריקני. הסרט האמריקני האחרון שראיתי (יס-מקס עשה אותי לצרכן טלויזיה גדול משהייתי רוצה...) מתורגם לעברית כ"המעבר הצפון-מערבי" עם ארול פלין (לא מצאתי אותו ב-IMDB). הוא מספר על מיליציה אמריקנית שהאנגלים מגייסים באמצע המאה ה-18 כדי להילחם באיזה שבט אינדיאני בקנדה. חיילי המיליציה נדרשים להרבה סיבולת, אומץ ומשמעת, ומשלמים בחייהם כשהם מתכחשים לערכים האלה. הרבה אינדיאנים מתים שם, וגם לא מעט אמריקנים שגילו שאין להם ביצים מספיק גדולות כדי להיות אמריקני. למי שזה נשמע מוכר, העלילה והמסר של הסרט חופפים במידה רבה את "אחרון המוהיקנים" שנכתב בערך מאה שנה לפניו. אבל, כותב המאמר כלל לא מדבר על ערכים כאלה כשהוא אומר שהאמריקנים הם inhabitants of myth.
(כדי להבהיר על איזה ערכים הוא כן מדבר, אזכיר כי עיקר המאמר דן בטענה לפיה האמריקנים החליפו את הספר בטלויזיה כי הם עובדים נורא קשה והמון שעות, וזאת כי המעמד העליון מנשל אותם ממה שזה לא יהיה שהיה אמור לייצר עבורם ארוחות חינם.)

הבעיה של הרומן האמריקני, לדעתי, היא שאת אחרון המוהיקנים לא החליף המעבר הצפון-מערבי. את אחרון המוהיקנים החליף הסנדק. הסנדק הוא סרט נפלא (וגם הסנדק 2, ובדוחק גם 3). הוא נפלא בדיוק מהסיבות שמונה כותב המאמר: רוחב יריעה, דמויות עמוקות ועיסוק באנשים ולא באירועים. העניין הוא, שכשאתה כותב אלף עמודים על מאפיונר, אתה נותן לו לגיטימציה. הלגיטימיצה הזו ניתנת בלי קשר למה שאתה אומר עליו. מייקל קורליאונה הוא גיבור. הוא גיבור כי הוא מופיע לכל אורך הספר/סרט וכי יש דיון בכל היבטי החיים שלו. הוא גיבור אמריקני, כי בשלב מסוים של הסיפור הוא מוצא את עצמו לבד מול כל העולם, ומצליח להנהיג את החיילים שלו ולנצח במלחמה.
אבל, מכיוון שהוא מאפיונר, הוא נקלע למלחמה למרות שהיתה לו אפשרות לחיות חיים הגונים, והמלחמה שהוא מנצח בה נסובה על שליטה בעולם הפשע של ניו יורק. מי שרוצה לראות הסנדק וללמוד ממנו משהו, ילמד הרבה על אינדיוידואליזם ואומץ ומנהיגות וחוכמה. אבל, הוא יצטרך להזכיר לעצמו שהוא לא באמת פושע ושאין סיכוי שהדבר השימושי שהוא ילמד מהסרט זה לתקוע לשוטר כדור בעין. לדעתי, הסנדק הוא נטע זר באמריקה. העלילה שלו, אגב, מתבססת על ההיסטוריה של המאפיה בסיציליה, ולא בארה"ב. **

יוצרי "סופרנוס" היו הראשונים להבין את זה. בפרק הראשון של העונה הראשונה, טוני סופרנו אוכל פסטה קרה מהמקרר. כלומר, איטלקי הוא לא. בלשון של כותב המאמר, אין לו היסטוריה. רק שההיסטוריה הזו אינה, כמובן, היסטוריה אמיתית, אלא היסטוריה ספרותית, שהרי אישתו של ויטו קורליאונה הגישה פסטה לשולחן בשניה שבעלה נכנס הביתה, וכשהחברה הטובים עושים רוטב לפסטה, הם חותכים שום עם סכין גילוח. טוני סופרנו שורף את המסעדה של בן החסות שלו, כי זה מסתדר לו עם הביזנס. Uomo d'onore הוא לא. עדיין, כאמור לעיל, מעולם לא תוארו כל כך הרבה דמויות בכזה עומק וזה סוד ההצלחה של ה"סופרנוס".
הלקח שמעביר הסופרנוס, אם אני מבין אותו נכון, זה שזה בסדר לכתוב על פושעים, ולא כל כך חשוב האם הם גיבורים, ומה קורה להם בסוף, כל עוד עושים את זה היטב.

 

 

* עשר שנים אחרי, גיליתי ש"אוז" מבוסס על סיפורים מהגולאג הסובייטי, כפי שהם מתוארים, למשל ב"סיפורי קולימה" של שלמוב ו"גולאג" של אפלבאום.

** פיטר רוב, "חצות בסיציליה".