אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

אמיר בן שנתיים. לא שאני מזלזל במה שהיה בשנה הראשונה, אבל, כפי שכבר ציטטתי מישהו מהעבודה שלי, הילד כל הזמן נעשה יותר ויותר כיף.
החידושים המרכזיים של השנה השניה של אמיר:
דיבור
כמעט כל הילדים מדברים ברמה כזאת או אחרת בשנה השניה שלהם, מה שעושה את התקשורת איתם קלה יותר, אבל גם פותח צוהר לנפש שלהם (סליחה על הבומבסטיות). פתאום נדמה לי שאני מבין את צורת המחשבה שלו.

תנועה
לא שאני מזלזל חלילה בהליכה ובשחיה. או שאני מזלזל בריצה על המדרכה, הגעה לשפת הכביש, עצירה ו"אסור כביש" (מישהי מהעבודה שלי: אם הילד יודע שאסור לרדת לבד לכביש, אתם מוכנים לילד שני). אבל אני יותר מתלהב מדברים שאמיר עושה ואני לא. למשל, הוא רוקד. הילד שומע מוסיקה קיצבית (ולא בוחל בטראנסים נחותים) ופשוט מתחיל לרקוד. כשהוא רק התחיל לעמוד, הוא היה רוקד כשהוא נשען על משהו, אז הריקוד היה רק עם האגן. היום, הוא רוקד כשהוא עומד במקום אחד, אבל כל הגוף שלו זז, והעיניים שלו בורקות, והוא עושה משהו שברור שלא אני לימדתי אותו. סחטיין עליו.

באחד הבקרים לפני שבוע, כשלקחתי אותו לגן, הוא ביקש לשמוע שיר מהדיסק "מאה שירים ראשונים". כיוונתי לשיר המתאים ולהפתעתנו היה שם דיסק אחר. אמרתי לו "היי, רוצה לשמוע מוסיקה של אבא?" (הכוונה למוסיקה שאבא שומע, לא שאבא יוצר בעצמו, כן?). אמיר דווקא שמח לשמוע משהו שלא טוחנים לו כל היום בגן (נניח). אובייקטיבית, טוב שהילד ישמע קצת  And there is no doubt that one day he will be where the eye of his telescope has already been .
הילד מגדל את עצמו
אני לא לימדתי אותו, אז רצוי גם שלא אפריע (ראה לעיל :-) כשאני קורא מה שכתבתי, יש דגש על הדיבור של אמיר ופחות תשומת לב לתנועה. ההבדל בתשומת הלב נובע כמובן ממני ומאיך שאני רואה את הדברים ולמה שאני מייחס לו חשיבות. אני צריך ללמוד לתת לילד ספייס במקומות שלא רלוונטיים עבורי. לא כי אני חושב שהם לא חשובים, אלא כי יש אפשרות שלאמיר הם כן יהיו חשובים.

בכל זאת, אני עושה עוד משהו חוץ להסיע אותו לגן. יש איזה מושג שנקרא "גיל שנתיים האיום", או "גיל ההתבגרות הראשון". לא שאני מזלזל בכל מה שקראתי על התופעה הזו, אבל נראה לי שזו פשוט קפיצת גדילה באגו. מקובל להשתמש במושג קפיצת גדילה בקשר לגובה, משקל, התפתחות מוטורית ודיבור. כך שאני לא רואה סיבה לא להשתמש בזה גם להתפתחות נפשית.
לקראת גיל שנתיים, הילד עושה יותר ויותר דברים לבד, אז הוא עושה אנלוגיה ממה שהוא כבר יודע שהוא יודע למה שהוא חושב שאין סיבה מיוחדת לכך שלא יידע. נילווה לזה הסירוב לקבל עזרה, והסירוב לציית. מערכת היחסים בין הורה לילד מתחילה בצייתנות מוחלטת: עכשיו אתה נולד; עכשיו אתה אוכל וזה מה שאתה אוכל; עכשיו אתה עובר מהידיים לשידה ומחליפים לך חיתול, וכו'. אז הילד מתנער מהצייתנות הזו ואני מנחש שזה נובע מכך שהוא מגלה את מושג הסיבתיות, שלא לומר את אקסיומת התכלית. במילים קצת יותר ארציות: כשאני גוער בו - נניח על כך שלא אסף את הצעצועים מהריצפה כפי שנתבקש - והוא מנסה להצחיק אותי, אני צריך להקפיד לא לפרוץ בצחוק.
[תמונה הוסרה]