אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

הייתי חייל בסדיר באינתיפדה הראשונה. היציאות היו כה טובות, שההורים שלי החליטו שזה הזמן לקחת מחסן ישן ולהפוך אותו לדירת שלושה חדרים לי ולאחי. למרות המחווה, עזבתי את הבית מיד שקיבלתי את המשכורת האזרחית הראשונה שלי. עשר שנים גרתי בשכירות בשלל קומבינציות (לבד; עם שותפה; עם שותפה יפה מדי; עם שותף שהחברה שלו יפה מדי; עם אחי שעשור קודם היה שותפי לדירת שלושת החדרים לעיל). ביום שבו סגרתי על דירת ארבעה חדרים ברחוב לינקולן בעיר שאנדורפין לא זוכר לה חסד נעוריו התחיל מהלך שראשיתו בארוחת ערב תמימה ב"דיטה" (במקום הישן) המשכו בחטיפתי לדירה ברמת גן ובחופה וקידושין וסופו בקניית דירה, לראשונה בחיי.
הקיץ, משיקולים קפיטליסטים כאלה ואחרים * השכרנו את דירתנו למרבה במחיר (ובסבר פנים אחראי) ושכרנו בית באיזה איזור בארץ שאנחנו מתעתדים ללמוד אותו ולקנות בו איזה חתיכת אדמה.
כשחיפשנו בית, לא פישפשנו יותר מדי בקרביו. הוא היה צריך להיות גדול מספיק, ולא מוזנח. היה ברור, למשל, שעל המטבח אנחנו נתפשר. אנחנו לא כפולי מטבחים כמו זה שבסיפור שהניע אותי לכתוב את הפוסט הזה. להיפך, אנחנו משתמשים במטבח בכזו אינטנסיביות שחשבנו על כל פרט בו. **
בקיצור, נכנסנו לבית החדש, והתחלנו בקטן: מים קרים וסלט ירקות אפשר להכין בו בקלות. חביתה - נהיה קצת צפוף על הכיריים. קפה - המקינטה נופלת מהן. קציצות לילד - הכיריים מתגלות במערומיהן. אני חושש שאם אנסה לבשל עליהן ריזוטו, אחווה את משבר גיל ארבעים במלוא עוצמתו. ****
מי היה מאמין שבאלפיים שקלים (מחירים של 2002) אוכל לקנות לעצמי אופי. לפחות למדתי שסנו-ניירוסטה מיטיב גם עם משטחי אמייל פשוטים. 

 

* הילד צריך חדר אחד לשינה ואחד למשחקים; בית צריך שיהיו לו שתי קומות; בוא נשחק שאני יושבת ראש ועד הבית ואתה הדייר שלי.

** חוץ מאיזה שקע חשמלי אחד קרוב מדי לכיור. חבל שכפייתיות לא מבטיחה שלמות. ***

*** בעצם, חבל ששום דבר לא מבטיח שלמות.

**** יום שישי הקרוב.