אני לגמרי תומך מרד המילואימניקים, וחושב שטיעונים מסוג "צבא מבוסס על צייתנות החיילים שלו", טובים בשביל מי שרוצה לשחזר במדויק את מלחמת לבנון שניה, ולא טובים בשביל מי שרוצה לנצח אי פעם באיזה קרב קטנטן.
המילואימניקים התחילו את השבוע בצאלים כחיילים טובים: הם פינו שבוע בלוח הזמנים שלהם ובאו לאימון.
אחר כך, שגילו שהצבא מתייחס אליהם בפחות כבוד משהם מתייחסים אליו, הם הלכו למפקדים שלהם ודיברו איתם.
רק כשהם ראו שתכלס אף אחד לא שם עליהם, ביום האחרון של האימון, הם התיישבו וסירבולהשתתף בתרגיל המסכם.
כל הכבוד להם. אני אישית מתבייש בכל הפעמים שבאתי לצאלים, ראיתי שאני היחיד שהתכונן לאימון, ולא הלכתי הביתה.
בושה לצבא.
בהכללה: כל מה שהמדינה עושה לעולם ייראה כמו שבוע אימונים בצאלים; כל מאדם פרטי עושה - לעולם ייראה טוב יותר.
אושר של אינדוידואל זה חשיבה עצמאית שלו.
הערה לעורך הנושא החם:
אולי, לפני שמדברים על האם אפשרית חברות בין גברים לנשים, כדאי לשאול האם אפשרית חברות בין גברים? :P
בבלוג זה
בכל הבלוגים
