כשאישתי ואני הלכנו לקנות את הדירה הראשונה שלנו, לא הבנו כלום בנדל"ן. אפילו לקרוא חוזה שקנית דירה לא ידענו. מה שעשינו היה ללכת ולראות עשר דירות, לדבר עם מהנדס העיר שבה קנינו את הדירה, ולקחת עורך דין. את עורך הדין בחרנו באקראי: חברה של אישתי עשתה אצלו התמחות. היתה לו חליפה שחורה, הוא היה בן חמישים, וזה נראה לנו מספיק.
אחד הדברים שהוא הכריח אותנו לעשות זה לקבל מהקבלן שבנה לנו את הבית ערבות בנקאית כנגד כל תשלום שלנו. המשמעות היתה שבכל יום תשלום,הייתי עושה סיבוב בין בנק המשכנתאות, המשרד של הקבלן, הבנק של הקבלן והבנק שבו הייתי מפקיד את הכסף. סיפור של יום עבודה שלם ואיזה מאה שקלים חניה.
בדיעבד, זה היה מחיר פעוט לשלם.
מי שלא רצה לשלם את המחיר הפעוט הזה, חטף חזק ובאכזריות שאין למעלה ממנה.
דירה כבר לא תהיה לו, כסף לדירה חדשה לא יהיה לו, הסיפור הזה לא עושה אותו יותר צעיר ובעל יותר אנרגיות.
ואת כל זה אפשר היה לחסוך עם קצת שכל ישר.
כשהתחלתי לקרוא את "גלובס" היה מושג כזה "אלמנות ויתומים". בכל פעם שהבורסה ירדה מעט, העיתון היה מתמלא בכתבות על המסכנים שנכנסו לבורסה וחטפו (אגב, גם אני נכנסתי לבורסה וחטפתי ולקח לי לא מעט זמן לחזור), ומנגד - בטורים דעות שלעגו לאנשים הם מספיק מסכנים כדי לבכות כשהם מפסידים, אבל לא מספיק מסכנים כדי לא להכנס לבורסה מלכתחילה.
עכשיו, בישראל מקובל ביטוח מסכנות חובה על חשבון משלם המיסים.
מה זה אומר?
זה אומר שאוטוטו יבוא איזה פוליטיקאי אל האנשים שחרב עליהם עולמם כי קנו דירה בלי עורך דין, ויתן להם דירה על חשבון המדינה. חמשת אלפים דירות כפול, נניח, חצי מיליון שקלים. תכלס, זה כסף קטן. משהו כמו תקציב שנתי של אוגדת עזה שכידוע לא עושה כלום ואנחנו לא רואים שמישהו במדינה מתרעם על כך.
אבל הפוליטיקאי הזה יגנוב חצי מהכסף, מה שאומר שיהיו לו איזה מיליארד שקלים להרים אנטרפרייז פוליטי שקדימה תחוויר לידו.
אגב, תיק דבקה אומרים היום שאולמרט מחזיר תיכף את הר דוב לסוריה, ושלום זה הרי הדבר הכי חשוב, ושיעלה כמה שיעלה,
לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
