"מומחית באמנות המוות" הוא מותחן אלים במיוחד שמתרחש במאה השתיים-עשרה באנגליה ובאיטליה. העלילה נסובה סביב רופאה פתולוגית שמתחקה אחר רוצח סדרתי של ילדים באמצעות ניתוח גופות.
מדובר בזוועה שזוכה בספר לפירוט נרחב. לא משהו שצופים אדוקים של "אוז" לא יוכלו להתגבר עליו, ובכל זאת, ראו הוזהרתם.
מאידך, התיאור של החיים במאה השתיים-עשרה מפורט לא פחות, ומרתק. השליש הראשון של הספר רווי בתיאורים של איך-נסעו, איך-נראתה-איזו-עיר (לא בלתי צפוי: כפר זעיר של בקתות קש), מה-אכלו, וכו'. התיאורים האלה מהנים לקריאה גם כשלא ברור האם וכיצד הם תורמים להתקדמות העלילה.
התעלומה נפתרת קצת אחרי אמצע הספר, באמצעות תיאור מרהיב - נוסף - של מסע הצלב השני. כאן גם היה צריך להסתיים הספר, אלא ש:
1. יש חוקים לז'אנר (מותחן רפואי/פתולוגי) ולכן יש תיאורים מזוויעים של רציחות נוספות, והעלילה מתפתלת קצת כדי להעמיד את גיבורת הספר ואהוב ליבה בסכנת חיים.
2. יש תיאור מביך של רומן שהגיבורים מפתחים במהלך הסיפור. לא רק שתיאור הרומן בולט ברדידותו ביחס לנושאים האחרים בספר, אלא שהרומן גם אינו מקדם את העלילה. נראה כאילו המו"ל אמר לסופרת "מה, לא תדחפי לפה קצת סקס?" והיא, מצידה, לא היתה בעניין.
3. יש הרצאה מלומדת ומנומקת נגד הכנסיה באנגליה של המאה השתיים-עשרה. לסופרת לא היה מספיק להיכנס בכנסיה לאורך כל הספר, כולל סצינת פתיחה מסרסת. היא מסתמכת על ידע מוקדם של הקורא (גיגלתי לא מעט) ואף עצרה את מהלך האירועים בספר לטובת דיון ארוך ביחסי כנסיה-כתר באנגליה, ארבע מאות שנה לפני הנרי השמיני. באפילוג, המחברת מספרת שרצתה לדבר על משהו אחר לגמרי. לך תבין.
עם זאת, הספר קולח, הסיפור מאוד מעניין והגיבורה יוצאת דופן באיכותה. אני אקרא עוד כמה ספרים של הסופרת הזו (בשמה האמיתי ובפסבדונים). צריך פשוט לקחת בחשבון ששליש מהספר יהיה הרצאה, שצריך יהיה להשלים קצת ידע כללי ממקורות אחרים ושתיאורים גרפיים מפורטים של אלימות הם רק תיאורים גרפיים מפורטים של אלימות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
