אבא, אל תאכל [את ה]מעדן שלי. תשתה קפה.
*
*
1
על שפת המדרכה: "אמיר, תן יד למישהו גדול".
אמיר נותן יד.
אבא: "מי זה המישהו הגדול?"
אמיר: "אבא זה מישהו גדול וגם אמיר מישהו גדול".
2
אבא: "אמיר מה עשיתם היום בגן?"
אמיר: "היתה יום הולדת לאורי ואכלנו עוגה".
אבא: "עוגה שאמא של רועי אפתה?"
אמיר: "כן, וגם אמא אופה עוגה טעימה".
*
כאמור, מעבר ל"הבן שלי אומר חמש מילים ברציפות" יש כאן הצצה לעולם שלו, ליחס שלו אלינו (אבסולוטיזם נאור) ולאנשים אחרים.
עוד קצת אחר כך (גיל שנתיים ושלושה חודשים עד שנתיים וחצי, בערך) אמיר פצח ב"אמא ואבא, אתם מקסימים שלי" לגווניו. ככלל, זה לא מסובך במיוחד. מה שהוא עושה זה לומר לנו מה שאנחנו אומרים לו, ומכיוון שהוא שומע שלוש מאות פעמים ביום שהוא אהוב, אז מה הפלא שזה מה שהוא לומד. עדיין, זה יוצא שהוא אומר לנו לא פחות משאנחנו אומרים אחד לשניה, כך שאנחנו לומדים שיש אפקט גם לכמות ולא רק לאיכות (למגוון וליצירתיות).
יש גם דברים רבי-משמעות בעולם שלו אבל פחות לשלנו. למשל, באמצע הלילה, אנחנו שומעים קריאה רמה מהחדר שלו: "מצאתי את מוצץ" (בלי הא הידיעה). זה מרגש, כי עד אז, אנחנו היינו אלה שהיו צריכים לקום באמצע הלילה ולמצוא את מוצץ.
חוץ מלדבר איתו, אנחנו זוכים גם לשמוע אותו מסביר דברים בקול רם. היינו במסיק זיתים. אמיר לקח ארגז פלסטיק ריק ועשה ממנו אוטו. בשלב מסוים, הוא אמר לאמא שהוא צריך גלגלים לאוטו, הלך ולקח ארבעה זיתים ושם אותם מתחת לקצות האוטו. האוטו נסע מעולה.
*
הולכים לטיפת חלב:
אמיר: הולכים לקופת חלב.
יושבים בטיפת חלב, ואמא מכינה לאמיר בקבוק חלב.
אמיר: אמא, איפה הקופת?...
*
דוגמא להתרחבות השימוש בשמות תואר אצלנו בבית:
- אמיר, אתה מתוק.
- אמא הסבירה לי שאני חמודון.
*
וגם:
אמיר: זה הבית שלי
אמא: זה הבית של כל המשפחה, של אמיר, של אבא ושל אמא
אמיר: לא, זה לא הבית של אבא ושל אמא, רק של אמיר
אמא: אמיר, הבית הוא של כולנו
אמיר: לא, לא, רק שלי, לא שלכם
אמא: טוב, אז אם זה לא הבית שלנו, אתה רוצה שנלך ונשאיר אותך בבית שלך?
אמיר: אמא, זה גם הבית שלך....
*
אמיר מצחצח שיניים כשמברשת בידו הימנית ובובה של סמי הכבאי בידו השמאלית:
- אני רוצה לצחצח שיניים גם לסמי הכבאי
- אי אפשר, הוא לא אמיתי
- הוא אמיתי שלי וחמוד שלי
*
בסוף אמיר הבין איך זה עובד:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
