אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

מישהו שמכיר אותי די טוב אמר לי היום:

אבי, נכון שהפחד הכי גדול שלך זה להתקע בצוללת ורודה של אומואים בלב ים?

הפחד הזה ממוקם גבוה, אבל הוא לא מתקרב לפחדים כמו לבוא לעבודה עם האוטו, לשכוח את זה ולחזור הביתה ברכבת (כך שצריך לחזור ברכבת ולהביא את האוטו). הוא לא ממוקם גבוה כמו פחדים יותר טריויאליים כמו לצאת מהאוטו ולשכוח לנעול אותו. אם כבר התרחקתי מהאוטו, אני לעולם לא חוזר אליו ובודק האם נעלתי אותו.
השבוע זה התנקם בי.
אחר הצהרים נסעתי לנמל תל אביב. מכיוון שהתעצלתי לקחת את התיק איתי, נעלתי אותו בתא המטען של האוטו.
או שלא.
כשחזרתי לאוטו, התיק לא היה בתא המטען, או בתוך האוטו. הייתי כל כך מבוהל שהגשמתי את הפנטזיה הנשית האולטימטיבית: התקשרתי לאישתי וכל שאמרתי היה "תגידי לי מה לעשות".
הלפ-טופ היה בעבודה, הארנק היה עלי. מה שהיה בתיק זה תעודת זהות (100 שקלים תעודה חדשה ו-30 לתמונות פספורט), דיסק און-קי (בן 3-4 שנים, מן הסתם הגיע הזמן לקנות חדש) ודיסק של עלמה זהר (60 שקלים).

יומיים אחר כך התקשרו אלי ממועדון החותרים בירקון ואמרו שמצאו את התיק במים. (שיט, אם זה היה תיק יותר גדול ויותר אדום היו כותבים עלי בטלוויזיה.) צהלתי, אז הרגיעו אותי ואמרו לא לצפות להרבה.
הייתי אצלם היום, שאלתי איך אני גומל להם, אמרו שאבוא לשיעור ניסיון בקיאק.

קבענו ליום ראשון.