אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

כשיצאו לעופרת יצוקה, ליבני וברק בסך הכל רצו לעבור את הבחירות בשלום. הדבר אמנם לא יצלח בידם, אבל למדינת ישראל בכל זאת יצא משהו טוב.

איזה בלוג שאני קורא מפנה למאמר שנכתב על-ידי איזה קונספירטור שטוען שישראל מכינה תכנית לכיבוש לבנון וסוריה במלחמת בזק אחת. המאמר טוען שישראל הכינה לשם כך תכנית בשם "שילוב זרועות שלוש". השם מציין כנראה את אי-יכולתה של ישראל לקיים קרב משולב. נראה לי שכבר היה עדיף לקרוא לתכנית "אום כתף שתיים" ולהשיג בכך שתי מטרות. אחת, להזכיר לעולם שהיתה פעם אחת שישראל כן הצליחה לקיים קרב משולב; השניה, להזכיר לכולם שישראל היתה צריכה לכבוש את אום כתף - ואת סיני - פעמיים, לפני שמצרים פשטה רגל והיתה חייבת ללכת להסכם שלום; השלישית, להזכיר לכולם שכנראה שנצטרך לכבוש את אום כתף שוב, אם וכאשר לא נצליח לעצור את הברחות הנשק מסיני לעזה באמצעים פחות דרסטיים (נניח, עופרת יצוקה מוצלח).
במפה: שילוב זרועות אפס, בערך שנת אלף לפני הספירה. באופן תמוה וארכאי, איזה מלך ג'ינג'י שם החליט שכדי להגן על ירושלים צריך להרחיק קצת את האויב ממנה.


הקונספירטור מהמאמר ההוא ממשיך ואומר שמה שלבנון צריכה לעשות זה לשלב את חזבאללה לתוך צבא לבנון. זו תכלית המאמר שלו, ואם אכן כך הדבר, היה כדאי שישראל תשפר קצת את יכולות צבא היבשה שלה. לנסוע מנחל עוז לסג'עיה זה כמעט ארבעה קילומטרים שלמים של רגישות ונחישות, אבל לא תמיד זה מספיק.
עם זאת, גיגול קצר היה יכול להרגיע את החיזבאלון. לפני שנה קיים צה"ל את שילוב זרועות שתיים, עליו נאמר, בניוספיק הייחודי של צה"ל: "מצאנו כאן ממשק למבחן התוצאה בשאלה האם הדברים מתחברים לבסוף למעשים בשטח". די במשפט הזה לבדו כדי להבטיח לחיזבאללה שצה"ל לא הולך להפתיע אותו מתישהו בשנים הקרובות.

כמעט באותו עניין: עמיר פרץ מתלונן שלא נותנים לו קרדיט על עופרת יצוקה. למה, תבוסה במלחמה אחת לא הספיקה לו שהוא צריך עוד אחת?

 אסף ענברי הוא חוקר ספרות המניב תובנות מופת כמו זו:

באותו מאמר הוא מתעכב על תכונה מסוימת של הסיפור העברי, שנקראת "המספר האימפרסונלי". בפרקי אבות, למשל, נהוג לציין ביבליוגרפיה פיקטיבית של סיפור מסוים כמשהו שאיזה רב שמע מרב אחר ששמע אותו מרב שלישי. מטרת התופעה הזו אינה להעלים קרדיט ממי שמגיע לו, אלא לציין לקורא שלא כל כך חשוב מי אמר למי והאם הסיפור התרחש באמת, מה שחושב זה שמדובר בתובנה ניצחית שכדאי להשקיע בה תשומת לב. אני ממליץ לקרוא כל מה שאסף ענברי כתב (עוד פנינה שלו על כתיבה תכליתית: "טולסטוי אינו מחסנאי").

לעניינינו.

אתמול אמר לי אביתר בן צדף (שפע מאמריו על עופרת יצוקה) שעופרת יצוקה - שעלתה חמישה מיליארד שקלים - היתה קמפיין הבחירות היקר ביותר בישראל אי פעם. היום הוא כותב ששמע את זה מאורי מילשטיין. "אמר רב אביתר, אמר רב אורי". אתמול נקלעתי בטעות לכנס שבו הח"כ המיועד של "קדימה" נחמן שי אמר שלנצח את החמאס זה עניין של מאות שנים. מאה שנים לחלק לארבע זה עשרים וחמש מערכות בחירות, כפול חמישה מילארד שקל... הכלכלנים של צה"ל, שמערימים על מדינת ישראל כבר עשרות שנים,  בטח מתפקעים מצחוק ואומרים שזה כסף קטן. אותי, כמי שמשלם את המיסים שהולכים על ההבלים של נחמן שי, זה פחות מצחיק.

עוד אצל אביתר, הסטיקר הבא:

אחלה רעיון, אבל הסטיקר לא מדויק.
תינוק ישראלי שנוסע במשהו נחות מבוגבו? מה יעזור לאמא שלו שהצילו לה את התינוק מקסאמים אם פדיחה להכנס עם דבר כזה לבית קפה (במקרה של אמיר, חנויות סיגרים (לאמיר לא היה בוגבו))?

קראתי היום שעלות המלחמה דומה להרס שישראל הסבה לאויב בשלושת השבועות של עופרת יצוקה. מדברים על עלות של חמישה מיליארד שקלים.
מכיוון שישראל השיגה מעט פגיעות איכותיות (איזה עשרה בכירים או משהו כזה), ומכיוון שלא היה במלחמה הזו כל הישג קרקעי (כלומר, היו כוחות שלנו שחצו את הגבול אבל החציה הזו לא השפיעה על האויב), נראה לי שבפעם הבאה כדאי לעשות מלחמה זולה בהרבה.

עשיתי חישוב קטנטן כדלקמן:

בעיתונים מדברים על 40 גיחות מטוסים ליום;

כפול 22 ימי מלחמה;

כפול ממוצע של 1 טון פצצות לגיחה (כאן אני לארג' מאוד, כי אין לי נתונים מדויקים);

יוצא 900 טון חומר נפץ.

עכשיו, ניקח את הנשק הארטילרי הזול ביותר שקיים (ולכן חיזבאללה וחמאס אלופים בשימוש בו. באמת אלופים ושמים את צה"ל בכיס הקטן. זה לא נאמר בציניות): מרגמה 120מ"מ שיורה פגז ששוקל 14 קילו מתוכם 10 קילו חומר נפץ. זה נשק שהמציאו לפני כמעט מאה שנה, ומה ששיפרו מאז זה את הדיוק שלו וקצב האש אבל לא את הרעיון הבסיסי. בעקרון, זה נשק זול להפליא.
לחובבי הז'אנר: תגגלו 120mm mortar ותמשיכו משם.

אני מעריך שפגז כזה עולה לכל היותר חמישים דולר.

10 ק"ג לפגז מרגמה, אומר שצריך 90 אלף פצצות כדי להגיע ל-900 טון.

100 פצצות למרגמה ליום (קצב רגוע ביותר, שוב אני לוקח טווחי בטחון גדולים),

אומר שצריך איזה 40 מרגמות שזה שני גדודים, משהו שהיה לנו בשפע כבר במבצע קדש (אפילו במלחמת העצמאות כבר היתה חט' מרגמות - חט' 18 - שפורקה כי האוכלוסיה שלה היתה אנשי לח"י).

החימוש עולה 4 מיליון דולר, נגיד עם כל ימי המילואים, הדלק, הטלפונים לאשה שתהיה רגועה והחומוס בשדרות כל יום בצהרים, מעגל קצת את המחיר נגיד לעשרה מיליון דולר.

זה פחות מאחוז אחד מהמחיר שצה"ל רושם בחשבוניות שלו.

המסקנה, נראה לי, מובנת מאליה:

אני בעד להפריט את המלחמה הבאה.