לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית


שטייניץ, תוריד מיסים
כינוי:  אבי

בן: 57





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2014    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שלושה ספרי הסטוריה


ספר אחד על מלחמת יום-כיפור, אחד על חברת מיראביליס, שהיתה הסמל של
ההיי-טק הישראלי בסוף שנות התשעים, ואחד על מלחמת העולם השניה.


 


בנקודת הכובד, יעקב אבן ושמחה מעוז


http://www.modan.co.il/prodtxt.asp?id=44647&perur=2&t=315&c=708


ככל שאני קורא יותר על מלחמת יום-כיפור, אני משתכנע שמערכת הקרבות
סביב צליחת התעלה אחראית לכל מה שהדור של מלחמת יום-כיפור עשה מאז המלחמה. הפרטים
עצמם לא מאוד נעימים: קרבות איומים עם שיעור אבידות עצום, התנהגות תמוהה של מפקדים
בכירים בצה"ל, שלעיתים סירבו לצאת לקרב וכשכבר יצאו, לא מאוד התאמצו לנצח.


אם יש סיבה לנסיקה המטאורית של כוחות החושך בישראל, אלה שכבר ארבעה
עשורים קוראים לישראל לאהוב את האויב ולהביע את האהבה בנשק ותחמושת, ממציאי הביטוי
"קורבנות השלום" ומטשטשי הגבול בין שמאל ישראל לימין ערבי, הסיבה הזו
נעוצה בהבנה של מי שנלחם ביום-כיפור שלישראל אין באמת צבא ושמפקדי צה"ל – לכל
הפחות – בגדו בחיילים שלהם ואף אחד לא מבין למה.


יעקב אבן, שהיה הסגן של אריק שרון ביום-כיפור, מציג נקודת מבט מעט יוצאת
דופן. נכון שצה"ל ברובו התנהל רע מאוד במלחמת יום-כיפור, נכון שהיו גנרלים
שהתנהגו כאילו עברו לצד האויב, אבל נכון גם שהיו מי שניסו לנצח במלחמה הזו והיו
להם יכולת וכלים לעשות את זה. למרות שאף אחד עדיין לא הסביר איך ישראל נקלעה למצב
שנקלעה במלחמה הזו, הספר הזה מצליח לשכנע שמפקדי צה"ל באותה מלחמה לא היו כל
כולם גרועים ושבאופן כללי יש תקווה.


להבנתי – הספר עצמו לא עוסק בנקודה הזו - מי שרוצה לפרק את צה"ל
מנישקו ולחמש את האויב – סבבה – אבל שלא ינמק את הבחירה שלו בכך שממילא אין לנו
צבא ואין לנו יכולת להגן על עצמנו.


 


אותך אני מחפש, בתוך הראש של יוסי ורדי, אנתוני דיוויד


http://www.booksintheattic.co.il/book.php?book_id=3626948


בניגוד למלחמת יום-כיפור, על ההיי-טק הישראלי כמעט לא נכתב שום דבר,
בוודאי לא ספר היסטוריה. חברת מיראביליס של יוסי ורדי היתה בסוף שנות התשעים סמל
ההצלחה של ההיי-טק הישראלי. החברה אמנם לא היתה היחידה שנמכרה במאות מיליוני
דולרים, אבל בגלל שהמוצר שלה היה מצוי בכל בית, היא התפרסה הרבה יותר מחברה אחרת,
נניח, שייצרה תוכנה לניהול באגים עבור חברות היי-טק אחרות (מי שיודע לנקוב בשם
החברה – סחטיין).


לצערי, למרות שהספר מאוד סיקרן אותי, הוא כתוב גרוע (ליתר דיוק,
מתורגם גרוע לעברית) ודל מאוד בתוכן. כל מי שראה איזו הרצאה או שתיים של ורדי,
ישתעמם מאוד מהספר. אולי אין יותר מה לספר, או שהסופר לא הבין (הוא משחית המון מילים על זוטות, אולי הוא באמת לא מבין על מה הוא כותב). בקשר לכתיבה/תרגום: כל מי שחורה לו שאומרים "כתב
בלוג" במקום "כתב פוסט בבלוג" – ייעלב. יש עשרות דוגמאות כאלה.


יש בישראל כל כך הרבה אנשים שיודעים לכתוב כל כך טוב, לא ברור לי איך
הוצאת ספרים גדולה ומכובדת נופלת כל כך חזק.


 


לנינגרד, אנה ריד, הוצאת אריה ניר שלא הצלחתי למצוא את האתר שלה


http://readbooks.co.il/leningrad-1941-1944/


בראש ובראשונה, זהו ספר למופת, כתוב פשוט מעולה. אם הייתי יכול לכתוב
בכזו רהיטות את מטפיסיקה של תכלית, הוא כבר מזמן היה יוצא לאור.


עכשיו, למה לקרוא על מלחמת העולם השניה, על שיעורי מוות מבהילים וחוסר
תוחלת שגורמים לאלוף ברן (ראו הספר על יום-כיפור) להיראות לידם חובבן. נראה לי, בכל מה
שקשור להליכה עיוורת אחרי מנהיגים והעדפת הביטחון שבצייתנות על פני אי הוודאות
שבעצמאות, יש לנו – הישראלים של המאה העשרים-ואחת – עוד איזה שיעור או שניים
ללמוד.


המצור על לנינגרד התרחש אמנם לפני שבעים שנה, אבל הוא יכול ללמד אותנו
משהו על עצמנו, לא כל כך בשאלה כמה אוכל היה לחייל הסובייטי בתרמיל, אלא יותר
בשאלה מה אישתו עשתה כדי להשיג עבורו את האוכל הזה ולמה הם לא פינו את הילדים שלהם
מהעיר שהיה ברור שהולך להיגמר בה האוכל.


אני שמח שהצלחתי לחסוך לעצמי להתעסק במפורש במחאה החברתית - אם כי יש בפסקה האחרונה די והותר - ונראה לי שאסיים בכך.


 

נכתב על ידי אבי , 18/6/2012 07:56   בקטגוריות ביקורת ספרים  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבי ב-15/12/2013 15:16
 



ניקולאי ללין, חינוך סיבירי


בתמצית, זה Oz ברוסית: שפע אלימות ותיאור חיים של עבריינים.



במעט פחות תמצית: משפחת עבריינים סיבירית חיה בגלות במערב אוקראינה. ברית המועצות ערכה מצוד אחרי כנופיות של שודדים נוודים סיביריים (בדואים, תכלס) והגלתה אותם לאוקראינה בתקווה להכחיד את האלימות. זה לא עבד. בשנות האנרכיה שאחרי קריסת ברית המועצות, צאצאי הכנופיות האלה הפכו לסוחרי נשק שידם בכל. מי שנולד למשפחות האלה חי חיים קצרים, חסרי תכלית ואלימים מאוד.

הספר אינו מופת ספרותי. הוא מספק חוויה דומה לזו של עונה חלשה באוז (למי שזוכר). אין יותר מדי עלילה, כל הזמן קורה משהו, ובעצם לא כל כך חשוב מה וגם אין טעם להתחקות אחר הגיבור: בהגיעו לבגרות הוא מחליט לעזוב את חיי הפשע, מתגייס לצבא ומגיע לצ'צ'ניה.

הספר מלמד קצת על החיים הנאלחים באוקראינה בשנות התשעים. את רוב האירועים שמתוארים בספר כלל לא הכרתי, ולמרות שכבר קראתי כמה ספרים על ברית המועצות, היו בספר הזה דברים שהדהימו אותי. כשקוראים איך אנשים חיו שם מבינים למה הרוסים בעשור האחרון פשוט הפסיקו לעשות ילדים.

מי שירצה אי פעם לכתוב ספר על אלימות חסרת תכלית, יראה בוודאי בספר הזה מודל רב ערך לחיקוי. מי שמתגעגע לאוז - גם.


מצער לחשוב שמי שעשה את אוז עשה לאחרונה את "בורג'ה" החלבית ובעלת קצת יותר מדי דמויות נשיות.


משמאל לתמונה: פנוטיפ של ילד שלמזלו לא נולד ברוסיה.

נכתב על ידי אבי , 28/11/2011 23:25   בקטגוריות ביקורת ספרים  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבי ב-1/6/2012 09:24
 



ג'יליאן פלין, מקומות אפלים


אשה אמריקנית בת שלושים וקצת לא עושה כלום עם החיים שלה. היא לא יוצאת מהמיטה, היא נעזרת בכימיקלים באיכות ירודה, לא אוכלת, לא מתקלחת, לא מנקה את הבית. התירוץ שלה: כשהיתה בת שבע, האח הבכור שלה רצח את כל המשפחה בגרזן. הודות לביטוח החיים של אמא שלה ולתרומות של אנשים טובים (שהצטברו לסכום שש-ספרתי) היא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס שבו היא חיה.




אני חייב להודות שלנוכח הפתיחה הזו חיפשתי את הנמשל לסיפור בכל עמוד וסצינה בספר. נגיד שהאשה הזו לא באמת לא יוצאת בכלל מהבית, אלא שהיא עובדת באיזה משהו אמריקני כזה, בואינג או ג'נרל מוטורס או קודאק. משהו שקיים כבר עשרות שנים, שהיא פחות או יותר נולדה לתוכו, ובעזרת משכורת צנועה אבל קבועה מפשר לה את אותם חיים תקועים וחסרי תכלית, בלי הייחודיות של ניצולת רצח המוני מחריד, שאין לאף אחד אצלה בעבודה.

לגיבורה של פלין נגמר הכסף, אז היא נאלצת להתחיל לחיות בכוחות עצמה. תוך שהיא מפתחת אישיות ונעשית מעט תכליתית ובעלת תושיה, צף העבר שלה. היא חוקרת את מעשה הרצח ההוא, מגלה - כמובן - שלא אח שלה רצח את המשפחה ומתקבל סיפור מתח נאה למדי. לא הכי טוב שקראתי אי פעם, לא בלתי צפוי לחלוטין, אבל גם לא משעמם.

כל מה שאהבתי בספר הראשון של פלין, יש גם פה. פילן היא סופרת מצוינת שמצליחה לתאר את מה שעובר לגיבורים שלה בראש ברמה יוצאת דופן באיכותה יחסית לזבל בו אנו מוצפים היום. היא אולי לא קן פולט של "עמודי תבל" אבל יש לה עתיד.    

היא מקבילה את חקירת הרצח וההתפתחות האישית של הגיבורה, לחיים המחרידים שהיו להורים שלה לפני שלושה עשורים. בעקבות משבר כלכלי מזעזע, אבא שלה עזב את הבית, האמא נתקעה עם ארבעה ילדים והתמוטטה ברמה כזו שהם הסתובבו רעבים ומלוכלכים. לבן הגדול היתה איזו כת שטן לברוח אליה, לקטנות גם זה לא היה.

כל המבוגרים בסיפור של פלין הם חדלי אישים. כל הילדים - לפחות מנסים לעשות משהו עם עצמם. בעיה אחת שיש עם הספר הזה, היא האורך שלו. 450 עמודים זה קצת הרבה לתיאורים של ילדים שאין להם מה לאכול וללבוש. בעיה שניה, היא שכנהוג בימינו, הספר רווי בתיאורי אלימות נגד ילדים. אני מבין שההוצאה לא רוצה להסתכן וליפול עם הספר רק בגלל שאין בו פתיאורים מפורטים מהסוג הזה. מצד שני, זה היה קצת הרבה לנפשי הרכה והענוגה.

קו פולט הראה שאפשר לתאר את החיים האלימים של ימי הביניים גם ללא תיאורים מפורטים של סקס ואלימות נגד ילדים (למרות שיש אצלו, נניח, איזה איכר עני ונכה באנגליה של המאה השתיים-עשרה שמוכר את הבת שלו לאיזה פושע). אני מאמין - יותר נכון מקווה - שבספרים הבאים פלין תשמור על הכתיבה העילאית שלה - אולי גם תעבור ממותחנים לרומנים - ותעיף את הזבל.


ג'יליאן פלין, מקומות אפלים, עם עובד 2011


נכתב על ידי אבי , 4/7/2011 11:14   בקטגוריות ביקורת ספרים  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבי ב-5/7/2011 17:10
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)