נתנו נושא יפה בנושא החם.
לא הלכתי למילון כדי לראות מה בדיוק ההגדרה של אובססיה. בואו נגיד שאני מבין "אובססיה" כמשהו שהוא הפוך ל"דחיינות" (ללא ספק תכונ תהאופי המגעילה ביותר שקיימת וללא ספק חבל מאוד שגם אני ניחן בה לעיתים). אפשר להגיד שאני אובססיבי כלפי משהו אם אני מתייחס אליו בלי שיקולי זמן ותקציב.
דוגמא למשהו שהוא לא אובססיה
השבוע ראינו על הכביש איזה טרקטורטון-ג'יפ פיצפון ומאוד חמוד. הלכתי לגגל, מסתבר שמדובר בטומקאר. עוד מסתבר שהוא עולה 85 אלף שקלים (חדש. משומש עולה פחות מחצי אבל הבלאי גבוה להחריד). אז ירדתי מזה תוך יום והמקסימום שאשקיע בזה זה לקחת את אמיר לסיבוב של שעה וחצי (350 שקלים).
לגו
טוב, נו.
לא נגעתי בלגו בערך עשרים וחמש שנה, ובדיעבד - חבל.
לא עובר כמעט יום שאני לא בונה בלגו. אני כבר מתחיל לחשוב שאמיר הוא רק התירוץ.
(פוסט לדוגמא)
(ילד לדוגמא)
ועכשיו לדברים קצת יותר רציניים
יכול להיות שכתיבה היא האובססיה שלי. אני מניח שכשאומרים "ועכשיו לדברים קצת יותר רציניים" הציפיה היא למשהו שלילי, אם אפשר נוטף דם ותכונות אישיות שליליות, משהו שאפשר לכתוב עליו ספר שמבקרים מאוד יאהבו.
נגיד שאפשר לומר ש"נעליים שחורות" לא היה הספר הראשון שכתבתי אבל הוצאתי אותו ראשון כי לא יכולתי שלא לעשות כן. נגיד גם שהוא יצא הרבה יותר אלים ממה שחשבתי, או שבכלל לא חשבתי. אבל גם כאן, צמצמתי באלימות ויש סצינות שלא נכנסו לספר (ואולי טוב שכך).
אבל, אם נדבר על הכתיבה עצמה
לפני כמה שנים, החלטתי שכדי ללמו לכתוב אני צריך לעשות שיעורי בית, ולכתוב מאה סיפורים קצרים. התכנון היה לשבת חצי שעה-שעה בכל פעם, פעמיים בשבוע. יצא שבמהלך שנתיים כתבתי יותר משלוש-מאות, עם חצי שנה הפסקה לטובת "מטפיסיקה של תכלית". מטפיסיקה של תכלית נולדה כשאמיר נולד, כתבתי אותה הכי דחוס שיכולתי ועוד הרגשתי כל הזמן שהיא מפריעה לכתיבה "האמיתית".
משפט מסד הפילוסופיה
קל לגלות, קל להוכיח. אבל, מה משפט המסד שלי?
כאמור (ממש בתחילת הפוסט) לא אכפת לי להכנס למשהו שאין עליו מגבלות זמן ותקציב. 300 הסיפורים האלה - לא כולם סיפורים עצמאיים. חלקם פרקים והתחלות של סיפורים. יש יותר מעשר כאלה: התחלות (עד לרמה של שלושת-רבעי ספר כתוב) של ספרים. הם נובעים מעצמם, כמובן (אחרת מה טוב בהם...). למשל, לפני כמה חודשים כשהתראיינתי לרשת א', העיתונאית שאלה אותי אם אני כותב כרגע. באותה שניה צץ לי רעיון לראש. שבוע אחר כך כבר היתה מוכנה תכנית לספר (ריגול באלף השני לפני הספירה, מיינד יו).
למה אני לא יושב וכותב אותו עכשיו ברגע זה? אולי אני לא מספיק אובססיבי.