אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

ובכן:

פוסטים קודמים על משפט המדע הקולקטיביסטי:

סטיבן פינקר, הלוח החלק

להיסטוריה האנושית יש תכלית. התכלית הזו היא הפחתת האלימות ושיפור ההגנה על אלה שבוחרים לחיות ללא אלימות.

התובנה הזו אינה הנושא המרכזי של הספר, אבל היא הדבר שגרם לי לקרוא אותו בשבע עיניים.
מטרת הספר היא התקפה על האידיאולוגיה השמאלנית השולטת במדעי הרוח והחברה בחמישים השנים האחרונות. פינקר מזהה את האידיאולוגיה השמאלנית כאידאולוגיה שמחזיקה בטענות הבאות:

בתוך קבוצת הטענות הזו יש לא מעט סתירות (למשל, אם האדם הוא לוח חלק, מאיפה נובעת האצילות שלו?). אבל פינקר עושה הרבה יותר מאשר להצביע על הסתירות האלה, הוא שולל את כל הטענות השמאלניות אחת לאחת. האידאולוגיה השמאלנית נולדה (הוחייתה, ליתר דיוק) אצל קאנט, הפכה למישנה פוליטית אצל מרקס, כבשה את רוסיה במלחמת העולם הראשונה ואת העולם המערבי במלחמת העולם השניה, והתפנתה לבסס את עצמה מיד אחריה. מיד אחרי מלחמת העולם השניה צצו מחקרים אנתרופולוגיים שהצביעו על תרבויות - פרימיטיביות בעיניים מערביות - שחיו חיי שלום ושלווה תוך שהם קוראים דרור לטבע הפראי-אצילי שלהם ומשום שבחרו בחיים פרימיטיביים, הם מאושרים. פינקר הלך ובדק את המחקרים האלה וגילה, להפתעת כל מי שאיתרע מזלו ללמוד מדעי רוח וחברה דווקא בשנות החמישים, שהמחקרים האלה הם פשוט הונאה. בשבטים שמופיעים במחקרים האלה יש שיעור אלימות גבוה מאוד אפילו ביחס למלחמת העולם השניה. מדובר שם על 60% מהאוכלוסיה הגברית שמוצאת את מותה בשדה הקרב. לא רק שאוכלוסיות ארה"ב, בריטניה, יפן וגרמניה לא חוו שיעורי מוות כאלה, אלא שאפילו בריה"מ - שאיבדה את מספר האנשים הרב ביותר באותה מלחמה - איבדה רק 15% מאוכלוסיה שלה. מה יש לומר, אפילו היהודים איבדו בשואה רק שליש מהאוכלוסיה. איפה הם ואיפה שבטי הפראים האצילים של מרגרט מיד.

מדעי הרוח והחברה מבוסים על הונאה ופינקר עורך מיפוי מפורט שלה.
משהוא נפטר מהזבל השמאלני, פינקר מציע אלטרנטיבה. זה החלק הכמעט-אובייקטיביסטי של הספר. לדעתי, כל מי שחוקר את המציאות בשכל וביושר חייב להגיע לאובייקטיביזם. פינקר מגיע קרוב מאוד:

בחלק האחרון של הספרפינקר מתאר את הדעות הרווחות במדעי השמאלניים כלפי פוליטיקה, מיגדר וחינוך ומסביר כיצד צריכים להיות פני הדברים, אם ברצונו לחיות לפי טבענו האנושי האמיתי. הוא לא הולך עד הסוף עם התיאוריה הפוליטית האובייקטיביסטית, אבל מספק תובנות בשפע. מלבד המשפט איתו פתחתי את הפוסט, אפשר לקרוא אצלו "העובדה שטבע האדם הוא כזה שהילדים שלנו נולדים כה חמודים, עוזרת להם לעולל לנו - ההורים שלהם - את כל מה שהם מעוללים, ולצאת מזה בשלום".

הספר עצמו כתוב בשפה הרבה פחות תיאורית מזו של דיימונד, למשל (או דוקינס הנערץ). הוא מעט טכני ודורש הרבה תשומת לב. לדעתי, הוא שווה את המאמץ.