אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

הטוטליטריות של המאה העשרים ניצחה.

כשלנין שדד מהקולאקים את תנובת אדמתם ודן אותם למוות ברעב; כשסטלין שלח אנשים לחפור באדמה הקפואה עם איתים מעץ והרג את מחציתם בקור; כשמאו אסר על אנשים להבעיר אש לבישול בביתם והרג אותם ברעב; כשהיטלר ניסה לעשות בעשור אחד מה שלשלושתם לקח עשרות שנים; כשרוזוולט גייס לצבא 12 מיליון אנשים מתוך אוכלוסיה של 150 מיליון, מה שהם עשו לא היה רק לרצוח אנשים יצרניים, אלא - בעיקר - להגדיל במהירות את מספרם של יצורים דמויי-אדם הדומים לאדם בכל למעט בערך בעלות על עצמם ובתחושת הכבוד העצמי הנובעת ממנו.

כאובייקטיביסט, אני מאמין בלב שלם שטבע האדם הוא שאיפה מתמדת לרציונליות, עצמאות, כבוד ואושר. המציאות - זו של המחצית השניה של המאה העשרים הנמשכת לעשור הראשון של המאה שאחריה - היא שטבעם של הרוב המוחלט של בני האדם הוא התגברות על רציונליות, עצמאות , כבוד ואושר והמרתם הטוטלית בהסתמכות על משהו אחר - כל משהו אחר. למטרה זו, כל רעיון אירציונלי יצלח.

מכיוון שכך, מדינת הרווחה מתגלה כתיאוריה פוליטית יציבה להפליא.

בכל רחבי העולם קמים מדי פעם פוליטיקאים שנוקטים במידה כזו או אחרת בתמיכה ברציונליות ועצמאות האדם ומעלים על נס את ערכי הכבוד והאושר. (תאצ'ר ורייגן ראשונים ברשימה, אבל לא רק הם). הם נוחלים כישלון חרוץ. הנסיונות לפרק את מדינת הרווחה המירו סוציאליזם בצורות שיעבוד אחרות (בישראל, למשל, זו פשוט שחיתות: יש מיסים אדירים , המדינה לא מתפקדת כלל בשום תחום, והכסף הולך ל"קשרי הון-שלטון" כיד דמיונו הטובה של הפוליטיקאי שנמצא כרגע בשלטון).

בתחילת שנות התשעים, כשקראתי את מרד הנפילים וספרים נוספים, חשבתי שכדי למוטט את מדינת הרווחה דרושה סערה אלימה לא פחות מזו שכוננה אותה. את מדינת הרווחה חוללה מלחמת העולם השניה, ומובן שהמסקנה המתבקשת מהטיעון שלי הבהילה אותי כל כך עד שזנחתי אותה. באותן שנים קרסה מדינת ישראל במקביל לעליית כוחו של השוק הפרטי. אז נכון המדינה גרמה במישרין לרצח אלף אזרחים ישראליים בעקבות הסכם אוסלו; אבל מה זה לעומת השגשוג הכלכלי האדיר שהיה פה.

למרות זאת - על אפי וחמתי אפשר לומר - קרתה עכשיו התמוטטות כלכלית אדירה שנובעת במישרין מקיומה של מדינת הרווחה. הרצון האווילי של ממשלת ארה"ב לממן בית לכל אזרח משך אליו כסף מרחבי העולם, כולל הבנקים בישראל הסמוכים על קופת המדינה מאז 1983 (ובכך אשם הליכוד לא פחות מהמערך, לידיעת מצביעיו העתידיים).

הפלא ופלא, הכל קרס.

קרה המקרה ויש בישראל תיכף בחירות.

הבחירות ב-2006 היו קודש לתעלול "קדימה" של אריק שרון.

אלה של 2003 (והפסאודו-בחירות של 2001) עסקו במלחמה בפלסטינים.

עם כל הכבוד לפלסטינים ול"קדימה" יש עכשיו הזדמנות אדירה על הפרק.

הייתי רוצה שהאג'נדה בבחירות הקרבות תהיה הצביון הכלכלי של ישראל.

(רמז: לכסף ממשלתי זול לכל דורש אין שום קשר לכך. כסף זול לא באמת מביא צמיחה.)

צמצום דרסטי בתקציב המדינה ובמיסוי יאפשר לכל מי שירצה בכך להתמודד בקלות עם מיתון עולמי לרק זמן ארוך. הקיטון בנטל המס ייעשה תוך ידיעה ברורה שמניעת סעד תביא להכחדה המונית של מי שלקיחת אחריות על עצמם אינה אופציה עבורם. מאידך הוא ,יזניק את האדם תאב החופש לגבהים הראויים לו.

שמעתי שהורידו היום את ריבית הפריים. אולי כדאי לקחת איזה הלוואה, להיכנס לבורסה ולהציל איזה בנקאי מצטיין.
אבל אני לא בבורסה.

לא מרצון, בכל אופן.

הבעיה היא, שבישראל צורת החיסכון המשתלמת ביותר היא דרך המדינה: חיסכון בקופות גמל, ביטוח מנהלים וקרן השתלמות פטורות ממס (בתנאים מסוימים. אני לא מפרט אותם כי מטרת המאמר היא להסביר את העיקרון, לא לתאר את האפשרויות השונות).

בפעם הראשונה שהמעביד שלי פתח עבורי איזו קרן, צחקתי והלכתי למשוך את כולה. שמתי אותה בבורסה, הוספתי קצת כסף משלי, ו...הפסדתי הכל. לא נורא. אני עשיתי את השטויות, אני שילמתי עליהן ואני למדתי את הלקח.

אחר כך, רואה החשבון שלי אמר לי שאת עודפי הכסף שלי כדאי לשים בקופת גמל. היא פטורה ממס אם אני שומר שם את הכסף לחמש-עשרה שנים. נשמע הוגן. שמתי קצת כסף ו... הופ, הממשלה שינתה את החוק באופן כזה שאני לא יכול למשוך את הכסף בתום חמש-עשרה שנה אלא רק בגיל 60. תכלס, זרקתי כסף לפח, רק בלי האדרנלין שמקבל מי שמפסיד את הכסף שלו בעצמו.

עוד קצת אחר כך, אמרו לי: הנה ביטוח מנהלים וקרן השתלמות. תשים איקס כסף כל חודש בצד, בגיל 65 תהיה לך בוחטה. כל החיים יהיו לפניך: תוכל לעשות רישיון טיס, לקנות איזו ססנה ולרסק אותה לתוך איזה שדה תעופה. נשמע לי מגניב, אז עשיתי. קצת אחרי שעשיתי הוציאו איזה חוק שאני לא מקבל את הכסף שלי בגיל 65, אלא 67, ואני לא מקבל את הכסף שלי בחתיכה אחת אלא בתשלומים חודשיים.

עם קרן השתלמות דווקא אין לי תלונות: זה רק לשש שנים ובינתיים הצלחתי למשוך קצת כסף פעם אחת כשאמיר נולד ופעם שניה כשקנינו את הבית.

סוכני הביטוח שלי – צעירים ממני בעשור – מזילים ריר כשהם רואים את התיק שלי. אבל לדעתי, עד שאהיה בגיל פנסיה, כל הכסף שלי יולאם. שקל אני לא אראה מזה כי המדינה תגנוב לי הכל.

באסה, אני דווקא אוהב לחסוך.

גם יש לי כסף פנוי.

אין לי מושג איפה לשים את הכסף הפנוי שלי ושהמדינה לא תגנוב אותו, אז מה שאני עושה זה לעבוד פחות. מאז שאישתי ואני איחדנו את חשבונות הבנק שלנו, יותר ממחצית התקופה הזו, אנחנו חיים רק ממשכורת אחת (שלא אתפוס תחת: כמעט תמיד היא הרויחה יותר ממני). יותר טוב ככה: אתה קם בבוקר, יוצא קצת עם האופניים, חוזר הביתה, אוכל חטיף אנרגיה, שותה מים ויושב על הפייסבוק. מה מכל זה המדינה כבר יכולה לגנוב לך?

אז היום מספרים על זה שהבנקים וחברות הביטוח שמו את הכסף שלי בסאב-פרייםץ כלומר, אם נניח מחר אני רוצה למשוך איזה סכום, אני מקבל חצי ממה שרשום לי שיש לי, אולי אפילו פחות.

שיהיה ברור: אם צורות החיסכון הממשלתיות לא היו פטורות ממס, לא הייתי מתקרב אליהן. אם יבטלו את ביטוח המנהלים וקרנות ההשתלמות וקופות הגמל וכל זה, אני אשאיר את הכסף אצלי ואוציא אותו על פנימיות לאופניים. לא אתעשר ממנו – שלא לנקר את עיני הסוציאליסטים – אבל לפחות אדע שהכסף שלי נמצא אצלי ביד ושאם הפסדתי אותו בבורסה, הפסדתי אותו בתבונת כפיי.

המשבר הזה היה יכול להיות חסר משמעות לחלוטין לכל אדם חסכן שיש לו טיפה כסף פנוי, אבל הודות לממשלה – הוא לא.

מה היה כדאי שהממשלה תעשה:

לתת לאנשים לחסוך לטווח ארוך לבד: את אותם פטורים ממס שיש לקופות ולביטוחים ולקרנות, צריך לתת לכל אדם (למחוקק המתקשה: שווה ערך להורדה של 15-20 אחוז במס הכנסה, דורש קצת פחות פיקוח ועולה במאמרי שיטנה בעיתונים, אבל אפקטיבי ביותר).