אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

קוראת מחשבות בפרויקט המאה: עמוד מאה מתוך ספר שאהבתם.

"חשבתי שיהיה נחמד לבדוק אלו דברים מעניינים קורים דווקא בעמוד 100 של הספרים שמצאו חן בעיני בתקופות שונות של החיים"

מייקל קרייטון, קו זמן, הוצאת הד ארצי 2000

לז איזי היה אתר פליאוליתי, משכן לאדם הקדמון מתחת למדף של מצוק.. הארכיאולוגים חפרו בשכבה בת 320,000 שנה, כשאחד מהם גילה קונדום קבור למחצה. הוא עדין היה בעטיפת המתכת שלו, ואיש לא חשב כמובן שהוא שייך לאותה שכבה.

מייקל קרייטון, הלאה, ספריית מעריב 2008

והיא נראית טוב, בהתחשב בכך שהיא בת עשרים ושמונה.

אפרים קארש, ערפאת - האיש ומלחמתו בישראל, ספריית מעריב 2004

עוד לא יבשה הדיו על הסכם חברון, וכבר התנער ערפאת ממחויבותו הכתובה האחרונה.

פושידה, אוקומיה, מידוויי, הוצאת מערכות 1981

מאז משחקי המלחמה של נובמבר 1941, שהיוו חזרה לקראת ההתקפה על פרל הארבור ולפלישות לדרום, לא נבחנה תכנית כה גרנדיוזית של מבצעים התקפיים.

גדי טאוב, המרד השפוף, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1997

...אנחנו מתייחסים אל המציאות הקונקרטית כאל קרטון-ייצוג. רצח הוא אייטם של טוק השואו לפני שהוא הריגה של בו אדם, אקדח הוא עטיפה של תקליט לפני שהוא כלי נשק.

Michael Crichton, Travels, Pan books 2004

What I knew was that the history of man demonstrated the inexorable triumph of reason over superstition.

אריסטו, המטפיסיקה ספר דלתא, הוצאת מאגנס תשנ"ח

(עמוד מאה הוא חלק מהביאור לספר)

תומס [אקווינס] מדגיש את ראשוניות הסיבה התכליתית.

מילן, הבית בקרן פו, מחברות לספרות 1991 (תרגום אוריאל אופק)

פו התחיל מרגיש עצמו מעט יותר מאושש, שכן אם אתה דב בעל מח קטן מאוד, החושב על כל מיני דברים, אתה עשוי לגלות לפעמים...

בעז ארד הוא פעיל אובייקטיביזם מזה שלושה עשורים לפחות (והוציא לאור כתב עת אובייקטיביסטי כבר אז), בעל אתר "אנוכי" ולאחרונה חוקר במכון ירושלים לחקר שווקים. החודש הוציא לאור נייר עמדה בשם "צבא מקצועי לישראל" שקורא לביטול גיוס החובה.

ראיון טלויזיה עם בעז ארד.

לאובייקטיביזם עניין מיוחד בסוגיית הצבא בישראל משתי נקודות מבט. ראשית, גיוס חובה מנוגד ניגוד מוחלט לפילוסופיה האובייקטיביסטית. שנית, ביצועיו הירודים של צה"ל ועלויות תפעולו המאמירות בתלילות יוצרים עניין לא מבוטל אצל משלם המיסים.

נייר העמדה נפתח בטיעון תועלתי (הנפוץ אצל אובייקטיביסטים שמנסים שלכנע בצדקתם את שאר העולם, ואני לא אומר את זה מתוך ביקורת):

מודל "צבא העם" הפך ברבות השנים לאתוס מכונן אך גם לאבן נגף בפני מהלך ההתמקצעות

וההתמחות הנדרש על מנת לאפשר לצה"ל לעמוד במשימותיו.  ראייה לחוסר ההתמקצעות

והתמחות ניתנה במלחמת לבנון השנייה (2006) כאשר, כדברי דו"ח ועדת וינוגרד, "הצבא בכללו,

כשל במתן מענה מספיק לאתגר שהוצב בפניו בניהול המלחמה בלבנון, ולא סיפק לדרג המדיני

בסיס צבאי הולם לפעולה המדינית"

לאחר ניתוח של הישגיו ההולכים ופוחתים של הצבא, מול עלויותיו המאמירות, מציג בעז ארד את הטיעון האובייקטטיביסטי הקשה - נקרא לזה - צריך לבטל את גיוס החובה פשוט משום שאינו מוסרי:

מכל הפגיעות האפשריות של המדינה בזכויות הפרט, הגיוס הצבאי הינו הפגיעה החמורה ביותר

בהיותו מנוגד לזכות היסודית ביותר של הפרט – הזכות לחיים. השלילה של זכות זאת בשנים

המעצבות של אישיותם של צעירים מבססת את עיקרון הסטאטיזם (עליונותה של המדינה).

החשיבה הליברלית מכירה בעליונות זכויות הפרט לחייו ולרכושו, כזכויות יסוד שאינן מותנות

ותלויות במדינה. מימוש קיצוני של תפיסת עליונות כוח המדינה, אליו נחשפים אלפי צעירים

בישראל בתקופת גיוסם, פועל לחיזוק תפיסה שהיא הפוכה לתפיסה הדרושה לחייהם כאזרחים

ריבונים, עצמאיים, חופשיים ויצרניים.  

מאז נחשפה ערוות צה"ל ברבים באוקטובר 2000, מובילים אורי מילשטיין ואביתר בן צדף את הרעיון לפיו צה"ל כשל כל ימיו, וההישגים שהשיג (יחידה 101, ששת הימים) היו נקודתיים ולא הצליחו להשפיע עליו לאורך זמן. אורי מילשטיין טוען שהמהפכה בצבא צריכה לבוא מתוך המדינה, על ידי הקמת רשות ממלכתית לניהול המהפכה בצבא. המודל הזה הצליח בפרוסיה לפני מאתיים שנה. היא הובסה על ידי נפוליון, הקימה רשות כזו, חוללה מהפכה בצבא והביסה את נפוליון. יש עוד כמה פגמים בתיאוריה של מילשטיין. באופן כללי, הוא אומר מה לא טוב בצה"ל אבל לא אומר מה צריך לעשות. מהפכה אובייקטיביסטית בצה"ל חייבת לומר מה צריך לעשות (וכבר כתבתי על כך פעם). 

מנקודת מבט של חירויות הפרט, פרוסיה אמנם ניצחה את נפוליון, אבל במשך מאה וחמישים שנה שיעבדה את אזרחיה לצבא, חוללה שלוש מלחמות ענק (פרוסיה-צרפת ושתי מלחמות עולם) והביאה לחורבן מוחלט של גרמניה, בתוספת של כך וכך מיליוני אבידות בנפש.

לדעתי, צריך להדגיש את עניין זכויות הפרט גם על חשבון דיון באיכות הצבא. עד לפני מאתיים שנה לא היו בעולם צבאות סדירים בגיוס חובה, ועלינו לחזור לשם. אחר כך אפשר להתחיל לעשות מהפכה בצבא. סדר עדיפויות כזה לא ימוטט את ישראל. אם נתאר איך היו נראות מלחמותינו האחרונות לו לא היו לצה"ל מגויסים בכפיה, היינו מקבלים צבא שיש לו חיל אויר (זרוע קבע ברובה המוחלט) ואין לו זרוע יבשה. "עופרת יצוקה" היתה נראית בדיוק כפי שנראתה ב-2009. "לבנון השניה" היתה נראית כפי שנראתה פחות 120 חיילים הרוגים וממילא לא היו לצבא היבשה הישגים כלשהם.

ישראל בשלה לביטול מיידי ומוחלט של גיוס החובה.

לבד בברלין

פרימו לוי אמר על הספר שהוא "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים.". אני לא מכיר הרבה ספרים בנושא (חוץ ממה שהוסרט: "תוף הפח", "רשימת שינדלר" וכיו"ב). אני יכול להגיד, עם זאת, ש"לבד בברלין" הוא ספר מצוין מכמה וכמה בחינות.

קודם כל, הוא כתוב לעילא. לא קראתי ספרים אחרים של האנס פאלאדה (ספר אחר שלו שתורגם זה עתה לעברית מחכה לי על המדף), אבל אפשר להבין בקלות למה הוא היה סופר כה מוערך ונמכר בשנות השלושים.

הוא שונה מהספרים האירופאים שכתבתי עליהם בעבר (על באדר-מיינהוף ועל רצחנות חסרת מניע) בכך ש"קורה בו משהו". הספרים האלה כתובים בטכניקה שחושפת פרטים שעוזרים לקורא להבין על מה מדובר רק כשממש חייבים. הם מלאי מסתורין, אבל לא במובן שספרי בלש ומתח מערביים מלאים בהם. תפקיד המסתורין הוא לשרת את התזה לפיה האדם לא מבין את העולם בו הוא חי (מוטיב אירופאי עתיק יומין). הספר מובן לאשורו רק כשהסופר מחליט על כך ובדרך כלל על רקע עימות אד-הומינם כלשהו.

"לבד בברלין" לא מסתיר כלום. הוא עוסק בגרמנים תושבי ברלין בתחילת מלחמת העולם השניה, כשהנאצים בשיא כוחם, ומתאר את התנגדותם לנאצים. אפשר לומר שהוא מציג אך ורק עובדות וכלל לא מתעכב על מוטיבים אירופאיים רגילים העוסקים באפסות האדם. להיפך, הגיבורים הם גיבורים גם כאשר הם נרדפים, נלכדים, מעונים ונרצחים בידי הנאצים. הסופר מראה איך תכונות אופי רגילות ויומיומיות יכולות להתפתח לאומץ, תושיה וגבורה, אם המחזיק בהן רוצה בכך.

הספר מתאר את חיי הגרמנים תחת שלטון הנאצים בצורה שונה ממה שאני לפחות הכרתי (מהסרטים שהזכרתי לעיל,  נניח). על פי רוב, הגרמנים תחת השלטון הנאצי הם אנשים שעברו משפל כלכלי ורעב לאור גדול, כשכל הנדרש מהם הוא הטירחה הפעוטה של השתתפות בכיבוש העולם והשמדת היהודים. בניגוד להם, "לבד בברלין" מתאר לפרטיו את שלטון האימה הנאצי ואת העובדה שחיי הגרמנים לא היו היו חיים. עבריינים גויסו להיות מלשינים ולא היה צריך לקרות יותר מדי כדי שכמה נאצים יכנסו לדירה שלך, יכניסו קצת מכות ויגנבו קצת רכוש, בלי שתהיה לך כל יכולת להתגונן. סיפור צדדי אחר מספר על אשה גרמניה שמשתגעת כשהיא מגלה שהבן שלה עבר מהוורמכט לס.ס.

בולט במיוחד סיפור צדדי נוסף על יהודיה - הדמות היהודיה היחידה המופיעה בספר. תיאור האופי שלה כולל ערכים שכבר מזמן פסו מן העולם ובוודאי אינם רווחים בקרב יהודים במדינת ישראל היום. מדובר ביהודיה זקנה, שהנאצים כבר לקחו את בעלה (ושלחו מכתב שמודיע שהוא נפטר מדלקת ריאות). לקחו לה את חנות הטקסטיל ואת הדירה וזרקו אותה לאיזו דירת חדר, שם היא מתגוררת עם כל הכסף והרכוש שהצליחה להציל. בשלב מסוים, כמה מהשכנים שלה מתכננים לרצוח אותה ולשדוד את רכושה, ואחד השכנים מציל אותה ומכניס אותה לחדר מסתור שהכין עבורה.

לאחר מספר ימים בהם היא סופרת וחוזרת וסופרת את כל הכסף המזומן והתכשיטים שברשותה, ומבינה מה פירוש חיים בחדר מסתור (המסתיר נותן לה כדורי שינה ואומר שהם מצוינים להעברת הזמן), היא מסכמת לעצמה את חייה (מעידה על עצמה שהיתה אשה ואמא טובה, שהילדים שלה מוצלחים, מסודרים כלכלית ולא חיים בגרמניה) ומתאבדת.

אני חושב שאם היו מפרסמים תיאור כזה של יהודיה ומעתיקים את חייה לישראל של היום, דעת הקהל היתה נוטה נגדה: גם קפיטליסטית, גם מוצלחת, גם עשירה (היו לה דירה וחנות, שומו שמיים), גם מודדת את חיי ילדיה בשאלה האם הם מסודרים כלכלית. היא בטח חלק מכנופיית הון-שלטון ולכל הפחות לא יכול להיות שהגיעה לאן שהגיעה ביושר. זהו, לדעתי, המובן שבו הנאציזם - והסוציאליזם הכלל - ניצחו את היהודים. אנחנו, כמובן, עדיין לא התחלנו אפילו להתאושש מהמפלה.

כשהלכתי לקרוא קצת ביקורות על הספר מצאתי, בנוסף להתחכמויות הצפויות, גם מישהי (עובדת מדינה, שימו לב) שמתלוננת על כך שתיאור הנאצים בספר הוא חד-צדדי. 

• אתר המו"ל
• הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת פן.
• פרק ראשון מהספר
• מישהו ב"הארץ" מנסה להתחכם
• סימניה
• מישהי מתבאסת מכך שהנאציזם מוצג כרוע המוחלט