אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

בתמצית, זה Oz ברוסית: שפע אלימות ותיאור חיים של עבריינים.

במעט פחות תמצית: משפחת עבריינים סיבירית חיה בגלות במערב אוקראינה. ברית המועצות ערכה מצוד אחרי כנופיות של שודדים נוודים סיביריים (בדואים, תכלס) והגלתה אותם לאוקראינה בתקווה להכחיד את האלימות. זה לא עבד. בשנות האנרכיה שאחרי קריסת ברית המועצות, צאצאי הכנופיות האלה הפכו לסוחרי נשק שידם בכל. מי שנולד למשפחות האלה חי חיים קצרים, חסרי תכלית ואלימים מאוד.

הספר אינו מופת ספרותי. הוא מספק חוויה דומה לזו של עונה חלשה באוז (למי שזוכר). אין יותר מדי עלילה, כל הזמן קורה משהו, ובעצם לא כל כך חשוב מה וגם אין טעם להתחקות אחר הגיבור: בהגיעו לבגרות הוא מחליט לעזוב את חיי הפשע, מתגייס לצבא ומגיע לצ'צ'ניה.

הספר מלמד קצת על החיים הנאלחים באוקראינה בשנות התשעים. את רוב האירועים שמתוארים בספר כלל לא הכרתי, ולמרות שכבר קראתי כמה ספרים על ברית המועצות, היו בספר הזה דברים שהדהימו אותי. כשקוראים איך אנשים חיו שם מבינים למה הרוסים בעשור האחרון פשוט הפסיקו לעשות ילדים.

מי שירצה אי פעם לכתוב ספר על אלימות חסרת תכלית, יראה בוודאי בספר הזה מודל רב ערך לחיקוי. מי שמתגעגע לאוז - גם.

מצער לחשוב שמי שעשה את אוז עשה לאחרונה את "בורג'ה" החלבית ובעלת קצת יותר מדי דמויות נשיות.

משמאל לתמונה: פנוטיפ של ילד שלמזלו לא נולד ברוסיה.

נראה לי שהתשובה הנכונה לשאלה האם לתקוף את אירן היא "למה לא?". אולי אתחיל את הנימוק שלי בפסילת הנימוק לשתי התשובות האחרות. אירן, כידוע, היא אויב של ישראל. אויב מר שלנו. על פני עשרות שנים היא זו שמחמשת ומציידת את סוריה וחיזבאללה. היא אחראית למותם של מאות ישראלים. אם היינו היום בשנות החמישים והשישים ואם אירן היתה נגישה, היינו כבר מזמן במלחמה איתה. הבעיות הן, שאנחנו כבר לא בשנות החמישים ושאירן מעט רחוקה. 

קראתי בחודש שעבר את "צליחה" ואכתוב עליו בקרוב. הספר הוא ניתוח של חזית סיני במלחמת יום כיפור מנקודת המבט של צה"ל שימינו. צה"ל, שהובס בשתי אינתיפדות, ברח מלבנון והובס בה שנית, ושרק לפני שנתיים הראה שאין לו יכולת להכנס לעזה, תולה הכל ביום כיפור. במלחמה נגד אירן ישראל תצטרך לפעול ללא צה"ל. בנסוף, אירן רחוקה גיאוגרפית וצריך איכשהו להגיע אליה. 

אחרי שהגענו אליה, צריך לשאול את עצמנו האם אנחנו רוצים עוד לבנון (הכוונה ללבנון הראשונה, לפני שלושים שנה)? האם אנחנו רוצים להושיב שם חיילים שלנו לאורך שנים? האם אנחנו חושבים שמה שהאמריקנים עושים בעירק ואפגניסטן הוא פיתרון טוב? אם לא, האם יש לנו פיתרון טוב יותר?

יכול להיות שמה שישראל צריכה לעשות זה לתקוף את מתקני הגרעין של אירן ולהשאיר את אירן על כנה. לתת לה להתאושש, וכו'. לפי מה שהיה שם בשנה-שנתיים האחרונות, אולי אירן על סף פירוק. אולי אנחנו צריכים לתקוף את אירן, ולהבין שנצטרך להמשיך ולתקוף שם על בסיס קבוע. במקום לנהל מלחמת קרקע על פני עשר שנים (לבנון, עירק), לנהל מלחמה מהאוויר על פני עשר שנים. אנחנו עושים את זה בעזה מאז ההנתקות. זה לא הכי יעיל בעולם אבל זה בסדר, בשביל מדינה שאין לה צבא יבשה: נופלים עלינו טילים, אבל פחות משהיו אם לא היינו תוקפים בעזה כלל, ויותר משהיו נופילם אם היה לנו צבא.

הלאה: התשה אווירית שכזו עולה כסף. אין לי מושג באיזה סכומים מדובר. אולי צריך לחשוב איך התקיפה באירן עצמה תממן את זה. פעם היה נהוג שכשמדינה כובשת מדינה אחרת, היא בוזזת אותה באופן שהביזה תממן את עלויות הכיבוש. ישראל אף פעם לא עשתה את זה וצריך לחשוב אולי בכיוון הזה. יש לאירן נפט, ופיסטוקים. אולי אפשר לעשות מזה כמה לירות.

אם נצליח להביא את ישראל למצב שהיא יכולה לפתוח במלחמה, ולעשות שהיא תשתלם לה, אז כבר באמת שאין סיבה לא לעשות את זה.

הלכו לי לאיבוד כל הקבועים. ייקח קצת זמן לשחזר מהזיכרון. תנו לי איזה חמש דקות לעבוד על זה.