משמעות הביטוי "ההויה קודמת להכרה" היא שלאדם אין יכולת לפעול במציאות. כמובן, מדובר בביטוי מקומם ביותר מבית מדרשה של הפילוסופיה האירציונלית. הביטוי לא סותר רק את
אקסיומת התכלית. הוא סותר את כל הפילוסופיה הרציונלית לדורותיה, החל בפרמנידס ואריסטו, וכלה בכל פילוסוף שטען אי פעם שהאדם יכול לעשות משהו.
בהמשך ל
דיון אצל אינדיוידואל וסטודנט, ההיפך מ"הויה קודמת להכרה" אינו "הכרה קודמת להויה", אלא ניסוח מדויק ואמיתי של טיב היחסים בין הויה להכרה. כך, על פי אקסיומת הזהות, ההויה ניתנת להכרה מלאה (בעברית אובייקטיביסטית: המציאות ניתנת לידיעה). על פי אקסיומת התכלית, ההכרה שולטת בהויה (שהרי, לאדם יש תכלית אותה הוא קובע ומממש בכוחות עצמו).
עם זאת, מכיוון ש
המציאות אובייקטיבית, ההבנה שיש לאדם על המציאות והאופן בו הוא בוחר לפעול מתגבשים בהתאם לידע שהוא צובר על המציאות.
לדוגמא: דיון בתופעה לפיה
תלמידים כותבים על בתי הספר, מציינים עובדות לא נעימות, לא בהכרח דבקים באמת, וכו'. התגובה הטריויאלית היא שטוב יעשו המחנכים את יתנו לתלמידים לעשות כרצונם (ראו התגובה שלי לפוסט המקושר בראשית הפיסקה הזו). תגובה פחות טריויאלית, ולכן יותר מעניינת, היא שלפני שהיה אינטרנט כל הדיון הזה לא היה מתקיים. לפני שנים רבות בארץ רחוקה רחוקה (כלומר, בבית הספר שלך, לפני נניח עשר שנים) תלמידים שרצו ללכלך קצת על המורים שלהם היו מרכלים ביניהם. אינפורמציה שהגיעה תוך שבוע לששים מתוך קהל של מאה ועשרים תלמידים, נחשבה הצלחה סנסציונית. מעבר אינפורציה בין בתי ספר, שלא לאמר בין בית ספר שנמצאים בערים שונות, היתה פנטזיה מטורפת. בתנאים האלה, היתה לבית הספר אשליה של שליטה במוחות התלמידים. אשליה מבוססת, יש לאמר.
היום זה לא כך. כל הדיון בחופש הביטוי פשוט מגוחך ולשליטי בית הספר אין ברירה חוץ מלחזור ולקרוא את ג'פרסון ולוק. כל זה קורה כפי שהוא קורה, רק בגלל שיש אינטרנט.
כדי שההויה לא תקדם להכרה לאורך זמן, מה שנדרש הוא אכן לחזור ולקרוא פילוסופים שעסקו בחופש הביטוי ולהבין את היתרונות של המצב החדש. (אני הייתי מתחיל מללמד איך כותבים אפקטיבי באינטרנט, איך מגיעים לכמה שיותר אנשים, וכו'.) מהמצב הזה, כמו מכל חלק אחר של המציאות, אפשר וכדאי להפיק תועלת. לכשתופק התועלת, ההכרה שוב תשפיע על ההויה, וחוזר חלילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
