אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

אסף מנתח יפה את האופן שבו האדם הרציונלי משתמש בשפה כדי לתאר את המציאות ומעיר שאנשים אירציונליים מסוגלים להשתמש בשפה כדי ליצור מציאות שקרית, משום ש"קל לעשות זאת".
על כך יש לי מספר הערות. אני חושב שהפילוסופיה האובייקטיביסטית לא פתרה את השאלה "למה יש אנשים אירציונליים" (ודי אם ניזכר בתיאור ילדותו של אלסוורת טוהי). אין ראנד השתיתה את הפילוסופיה שלה על אקסיומות המציאות והמודעות וקבעה שלאדם יש יכולת לזהות את המיצאות, להיות מודע ליכולת הזו ולבנות לעצמו חיים רציונליים שתכליתם אושר, אם רצונו בכך.
התיאור הזה הוא תיאור סטטי של כח הרצון האנושי. כשהסברתי את ההבדל בין אקסיומת המציאות ומשפט המציאות, הראיתי שכשפרמנידס גילה את "היש ישנו" הוא כבר גילה את "א' היא א'". הערתי כבדרך אגב שמה שעשה את אריסטו לפילוסוף הענק שפרמנידס לא היה, לא היה חוק הזהות אלא גילוי מושג הסיבתיות. פרמנידס גילה מה ישנו בעולם. אריסטו גילה למה הוא ישנו ומה יש לעשות כדי שיהיה.

את ההבדל הזה בין פרמנידס לאריסטו אני רוצה להחיל על השאלה מדוע יש אנשים אירציונליים.
נכון שהם ישנם ונכון שהם עושים מה שאין ראנד ואסף אומרים שהם עושים. אבל התיאור של אסף ואין ראנד הוא תיאור פרמנידי של האנשים האירציונליים. אני מחפש תיאור אריסטוטלי שלהם.
את התיאור הזה אני מוצא בעזרת אקסיומת התכלית.
אמנם עדיין לא עסקתי בכך בהרחבה הראויה, אבל כשאדם קובע לעצמו את תכליתו ופועל להשגתה, הוא מחזיק בתודעה שלו שתי תמונות. אחת של המציאות, השניה של המציאות כפי שהוא רוצה שהיא תהיה. (דוגמא בסיסית ביותר, אני יושב עכשיו על כסא וחושב על הכסא הבא שבאמת הגיע הזמן שאקנה.)
המציאות היא אחת ואפשר או לגלות אותה או לא לגלות אותה.
התכלית אינה אחת. (התכלית אמנם אובייקטיבית ואני עוד צריך להרחיב את הנקודה הזו) אני יכול לחשוב על הרבה כסאות. על כאלה שקימים במציאות, אבל לא אצלי בבית, ועל כאלה שאולי ארצה לפתח. אם אני רוצה לקנות כסא שנמצא בחנות ועולה סכום מסוים שהוא למעלה מיכולתי, אני מרכיב תמונה שגויה של התכלית שלי. התמונה מורכבת מפיסות מציאות אמיתיות - שכן יש כסא כזה ויש לו מחיר ידוע ומוסכם - אבל היא מרכיבה את הפיסות האלה באופן שגוי משום שהיא מתעלמת מחלק מהמציאות. החלק שהיא מתעלמת ממנו הוא העובדה שאין ידי משגת לרכוש את הכסא.
לי, כאדם רציונלי, יש יכולת להרכיב תמונה אמיתית של המציאות, או שגויה, כבחירתי.
למשל, אני יכול לרצות את הכסא הזה במחיר שהוא עולה כשאני יודע שאין לי כסא לשלם עבורו ואני מציין לעצמי מה עלי לעשות כדי להשיג את הכסף הזה. מכיוון שהפילוסופיה האובייקטיביסטית מתמקדת באנשים שפועלים על המציאות ומשפיעים עליה, רוב התכליות הן מהסוג הזה: כדי שתמונת המציאות שלי תהיה אמיתי, עלי לעשות משהו.
האנשים האירציונליים הם אכן אלה שמרכיבים תמונה לא נכונה של המציאות ושל התכלית שלהם.
אבל, בניסוח מדויק יותר, האנשים האירציונליים הם אלה שמרכיבים תמונה בה עליהם לעשות משהו כדי שהיא תהיה אמיתית, ולא עושים אותו.

לא ברור לי על מה הסרט מאונט ברוקבק - בוויומינג אין בכלל מס הכנסה.

בדיון על מורשתו הקלוקלת של דיויד קלי, דיאן מרץ הסי מצטטת מאמר של אין ראנד על עמנואל קאנט. מעולם לא קראתי את המאמר כולו, אבל משפט אחד של אין ראנד מיטיב לקלוע אל לב הבעיה של קאנט: "It is useless to be against anything, unless one knows what one is for."
וכה כתבתי בתגובה לפוסט הזה:
This is a very good argument against Kant's Prolegomena, where he utilizes "No Contradition" without referring to "A is A" (what makes his arguments easily refutable).
כעת, משאיני מחויב לפתח את הטיעון שלי בשפת הערלים ימ"ש, אני יכול להרחיב ולספר שהבעיה של קאנט, כפי שהוא שוטח אותה בפני קוראיו (בספר "הקדמות לכל מטפיסיקה בעתיד"), היא שהוא משתמש ב"אין סתירה" תוך שהוא מסרב להשתמש ב"חוק הזהות".
קאנט מדלג בין מושגים שונים ומשונים, מודיע שהוא בוחר את משמעויותיהם באקראי, ומחליף את משמעותם לפי הצורך. עם זאת, כדי לסתור התנגדות לטיעוניו, הוא משתמש ב"אין סתירה" באופן שרירותי, כל אימת שהדבר עוזר לו לקדם את טיעוניו. אני צריך להביא כאן איזו דוגמא - שלא לאמר להבהיר מה הבעיה בפילוסופיה של קאנט - אבל את זה אעשה בפירוט הנדרש ב"מטפיסיקה של תכלית".
טעימה קטנה מהאופן שבו קאנט בוחר לשטוח טיעוניו:

When I say: All bodies are extended, I have not

amplified in the least my concept of body, but have only analyzed

it, as extension was really thought to belong to that concept

before the judgment was made, though it was not expressed, this judgment is therefore analytical.