קראתי כמה טיעונים נגד חופש הביטוי והשתתפתי בכמה דיונים. לקח לי איזה יומיים להבין באמת במה מדובר.
נתחיל מהקל: את הזכות לחופש הביטוי צריך להצדיק ולנמק.
להבנתי (אני אובייקטיביסט, ככה שמישהי כבר עשתה לי שלושת-רבעי מהעבודה) הזכות היחידה שאנשים יכולים לטעון שהם זכאים לה, היא הזכות להיעזב לנפשך. "חיה ותן לחיות" הוא בעצם הסכם בו אני לא מפריע לך לחיות ובתמורה אתה לא מפריע לי. כשכבר נערך הסכם כזה ואנשים מחליטים לחיות בחברה, אפשר להוסיף עליו זכויות שנובעות מהזכות הבסיסית להיעזב לנפשך. הזכות לחיות ללא אלימות והזכות לרכוש הן לטעמי הזכויות החשובות ביותר. הזכות לחופש דיבור היא זכות מאותו סוג: אל תפריע לי לומר את אשר על ליבי ובתמורה אני לא אפריע לך.
לא שישראל היא איזו מדינה אובייקטיביסטית במיוחד (ראו הרחבה בסעיף הבא) אבל ייאמר לזכותה שהיא מקיימת מידה נאה של חופש ביטוי. מידה שאני בעצמי מעריך ומנצל לשביעות רצוני. רק מה, שלא כדאי להגיע למצ – בו ישראל נמצאת – שהזכות לחופש ביטוי סותרת את הזכות לחיות ללא אלימות. ימי האדמה והנאכבה הפכו לחגיגות של אויבי ישראל. אני לא רואה טעם לכבד זכויות של מישהו שלא מכבד את הזכויות שלי. נראה לי נכון לקבוע בחוק שמי שמפר זכויות שלאדםכלשהו, יישללו ממנו זכויותיו.
פגיעה בחופש הביטוי של מישהו אין משמעותה פגיעה בחופש הביטוי שלי.
מי שמקבל את העיקרון שזכויות אדם הן משהו הדדי שאנשים נותנים אחד לשני ומקבלים אחד מהשני, עולה מיד על העיקרון לפיו שלילת זכות מאדם מסוים עשויה לגרור שלילת זכויות מאנשים אחרים.
אני מבין ומקבל את זה. עכשיו, נגיד שחוקקנו את חוק הנאכבה וכל מיני מנהיגים ערבים שהם אויבים מוצהרים של ישראל הולכים לכלא כי קראו להשמדת ישראל. אחריהם הולכים לכלא אלה שתומכים בשתי מדינות לשני עמים ואחריהם אלה שתומכים במדינת כל אזרחיה. ככלות הכל, שלושת התפיסות הללו קוראות להשמדת מדינת ישראל (בגלוי או בתחבולה, בזדון או בתום לב). אין לתהליך הזה סוף.
אז זהו, שלי נראה שיש. נעשה אנלוגיה מעבירות רצח ורכוש (פגישה בזכות לחיות ללא אלימות ובזכות לרכוש). יש אנשים שמפרים זכויות של אנשים אחרים, והמדינה רודפת אחריהם, תובעת, שופטת ומענישה אותם. אז המערכת לא מדהימה ביעילותה, יותר מדי פושעים מסתובבים חופשי ולפעמים חפים מפשע נכנסים לכלא. עדיין, זו מערכת מתפקדת (שיש המון מה לשפר בה, אני אומר את זה שוב).
באנלוגיה, מי שייציין את הנאכבה יילך לכלא אבל זה לא בהכרח אומר שמי שמציין את יום השואה גם הולך לכלא.
פגיעה בחופש הביטוי אינה חלק מהעריצות הישראלית הכללית.
אני מסכים שישראל היא מדינה עריצה שמתקשה לקיים זכויות בסיסיות. על כל אחד מאיתנו חובה ללכת לבית ספר של הממשלה, לשרת בצבא ולשלם מיסים מטורפים. עדיין, אין כל מתאם בין הרצון לשמור על הזכות לחופש ביטוי והרצון לשמור על הזכות לרכוש. להערכתי, אלה שרוצים לשמור על הזכות לחופש הביטוי של הערבים לא עושים את זה כי אכפת להם מרמת החופש שאני נהנה ממנה. אם אכן כך הדבר, כמה אינטרס כבר יכול להיות לי לשתף איתם פעולה?
בקשר לנאכבה עצמה.
הקימו פה מדינה, עשו את זה בצורה הכי לא-מקצועית שאפשר, העלילו את דיר יאסין כאמצעי במלחמת אזרחים פנים-יהודית (כדי לדפוק את אצ"ל ולח"י) אז הערביםראו שעשו להם תשעים אחוז מהעבודהאז הם הלכו והמציאו עוד כמה דיר יאסין כאלה.
הייתי מעדיף שישראל תשמיד את אויביה בלי לטבוח באזרחים. ברוך השם, יש מספיק מחבלים חמושים שאפשר להרוג, לא חייבים להרוג כל כך הרבה אזרחים. אבל, כמו שציינתי בעבר, צבא לא-מקצועי נוטה לקלגסות. לדוגמא, אם היה לישראל צבא יבשה מתפקד ב-2006 ו-2009, היא היתה יכולה להרוג קצת פחות אזרחים ערבים ואין סיבה שלא נלך על הכיוון הזה. כבר כתבתי על כך בהרחבה יחסית.
כל עוד הברירה של ישראל היא לשרוד במחיר של טבח אוכלוסיה אזרחית של האויב, או להמנע מטבח במחר בטחון המדינה, אני תומך בטבח.
באנלוגיה: פגיעה בחופש הביטוי של אזרחי ישראל שהם גם אויבים שלה היא קלגסות שנובעת מאזלת יד בטיפול באויבים האלה.
חוסר הבנה של זכויות אדם מוביל לתמיכה בזכויות האויב.
בדיוק כמו שחוסר מקצועיות מוביל לקלגסות, כך חוסר הבנה של זכויות אדם, מוביל לתמיכה אקראית בזכות מסוימת תוך זניחת הזכויות האחרות. ישראל הגיעה היום למצב שבו המגזר היהודי נושא על גבו את המגזר הערבי. המיסים שהיהודים משלמים (המחצית שמשלמת, הכוונה. לא כל יהודי נכנס אוטומטית לדיון הזה) מפרנסים את הערבים המתחמקים משתלומים מיסים לממשלה ולרשויות המקומיות.
מכיוון שזה המצב, לא רק שלא אפכת מהזכות לחופש דיבור של מי שהזכויות שלי לא מעניינות אותו (כפי שכתבתי לעיל) אלא שיש לי אינטרס לפגוע בו משום שהוא פוגע בזכות שלי לרכוש.
חוסר המקצועיות עליו אני מדבר כאן הוא חוסר ההבנה של מדינת ישראל בכל הנושא של זכויות אדם. ישראל היא מדינה עריצה שמה שהיא עושה עכשיו זה להחיל עריצות על אויב שהיתה צריכה לנצח בשדה הקרב. העריצות שהיא תחיל כאן תחלחל בסוף אלי, אין לי ספק. אבל אני תומך בחוק העריץ משום שחשוב לי להשמיד את אויבי ישראל יותר משאני פוחד שלא יתנו לי לחגוג את יום השואה או משהו כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
