אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

את "הגן האנוכי" של דוקינס קראתי בגיל נוח להשפעה. למזלי, אמנם קראתי אותו בשנה בה קראתי את "כאוס", את "גן העדן הרבוד" אך גם בזו בה קראתי את "מרד הנפילים", כך שבחרתי ללמוד פילוסופיה. עדיין, "הגן האנוכי" הוא ספר המדע הפופולרי הטוב שקראתי מעודי.
כמובן, אני לא קורא אותו כמדען, אלא כהדיוט. כשבאמתחתי ציון 80 בבגרות בביולוגיה (כולל ביוטופ שכלל לא עשיתי, שערו בנפשותיכם) ומעט קריאה על שיטות שונות בהן הגוף ממיר אנרגיה בעת פעילות גופנית. למעשה, אני בקושי רב זוכר למה הגוף "ממיר" אנרגיה ולא "מייצר" אותה (משהו עם חוק שימור כזה או אחר).
לכן, כשנתקלתי בשבוע הספר ב"מיקרוקוסמוס" של לין מרגוליס, עניין אותי פחות עד כמה היא צודקת כמדענית, ויותר איך היא מנמקת את טיעוניה. על המחלוקת העזה בין השיטה שמייצג דוקינס ללין מרגוליס קראתי אצל דוקינס עצמו (מאז "הגן האנוכי" קראתי כבר חמישה ספרים שלו) ועניין אותי להיווכח בקיומו של הסבר אחר לאותן עובדות.

כמובן, לא קראתי אותה באופן שיפוטי. במרבית המושגים בהם היא משתמשת נתקלתי לראשונה השבוע. למרות זאת, היא מצליחה להעביר הסבר משכנע לטיעון המרכזי שלה (אבני היסוד של היקום החי, כולל בני האדם, הם חיידקים ולא גנים) ומדגימה זאת בתיאור מחלת הסרטן ובהצעת דרך אפשרית לרפא אותה.
יתרון בולט אחד לשיטה של מרגוליס על פני זו של דוקינס היא שתפיסה הוליסטית מנביעה טענה כמו "לכל משאב בטבע, לכל חומר ולכל מקור אנרגיה, יש חיידק מסוים שיכול לאכול אותו". כמובן, התכלית של משפט כזה היא "הבה נמצא את החיידק שאוכל זיהום אויר, ומבזבז הרבה אנרגיה תוך כדי כך". השיטה של דוקינס היא "או קיי, עכשיו תוכיח שיש חיידק כזה". זו של מרגוליס אומרת שצריך רק לחפש.

אחת הבעיות של מרגוליס היא שהספר מכיל הרבה יותר מידע ונוגע בהרבה יותר תחומים מאלה בהם עסק דוקינס ב"גן האנוכי". כתוצאה מכך, היא קופצת מנושא לנושא, מתמצתת מאוד הסברים מסוימים,ומקשה על ההדיוט (אני) להשתכנע. מרגוליס טוענת, על בסיס הטיעון המרכזי לעיל, שהיקום הוליסטי, שתפני, קולקטיביסטי ועוד כמה שמות תואר שהם כמובן לצנינים בעיני. ברור לי שכדי להתווכח איתה אני צריך, ולו לשם הנימוס, להשקיע עשרים שעות שבועיות במשך חמש-שש שנים. אני לא הולך לעשות את זה.
מה שאני כן יכול להעיר על העבודה של מרגוליס, זה שתפיסה הוליסטית לא חייבת ללכת בד בבד עם קולקטיביזם ואחווה כלל אנושית מחד, או ניחוש פרוע על האופן שבו קופי-אדם נוצלו כעבדים על-ידי האדם הקדמון.
תפיסה הוליסטית זה דבר מצוין.
אינטואיטיבית, טוב שמדען רוצה להסביר כמה שיותר עובדות באמצעות כמה שפחות חוקים. פילוסופית, יש כמה שיטות שמאפשרות לעשות את זה באופן רציונלי, כלומר בהתבססות על עובדות בלבד ותוך סילוק קפדני של סתירות.
כמובן, מתוך כפיפות לעיקרון ההוליסטי עצמו, יש רק פילוסופיה אחת כזו.

בקטגוריית פרס פוליצר בה זכתה אן אפלבאום על ספרה "גולאג" הכרתי רק את השם של ברברה טוכמן, שזכתה בו פעמיים. מבין שני הספרים שזיכו אותה בפרס היוקרתי, קראתי רק את "אוגוסט 1914" (שמו העברי של Guns of August). בדומה לטוכמן, שחקרה שאלות מטרידות כמו רצחנות הצבא הגרמני, אן אפלבאום חוקרת בעיקר את השאלה כיצד פעל הגולאג זמן ממושך כל כך. בשונה מטוכמן, אפלבאום עשתה ב"גולאג" עבודה משולשת. היא גם אספה מקורות הסטוריים ראשוניים (ראיינה ניצולים), גם הצליבה מקורות מידע שניוניים (קראה ביוגרפיות ומסמכים סובייטיים) וגם ניתחה אותם והפיקה תובנות.
השוני הזה מתמצת את גדולתה של אפלבאום. היא היתה ברוסיה מיד כשאפשר היה לגשת אל ארכיונים סובייטיים, קראה כל מה שניתן, ביקרה במקום ההתרחשות, ראיינה את הנפשות הפועלות, אספה ומיינה את המידע, סילקה סתירות, הפיקה תובנות והעלתה הכל על הכתב בספר רהוט, מהטובים שקראתי אי פעם.
כקורא ישראלי, וכאובייקטיביסט, הזדמן לי לעמוד במידת מה אחר הזוועות המתוארים בספר. אף שאפלבאום משתדלת מאוד לא לתאר אותן במפורש, הקריאה בספר אינה קלה. במקומות שהיא משאירה לקורא להשלים את התמונה לבדו, מספיקה היכרות שטחית עם סולז'ניצין, "אנו החיים" (אף שהוא רומן ולא ספר הסטוריה) וכמה טקסי יום-שואה בבית הספר.
הספר כה עשיר בעובדות, בתובנות ובמסקנות (כולל ניתוח תקציב ה"גולאג" והאופן שבו סטלין ביסס עליו את צמיחתה הכלכלית של ברית המועצות לקראת מלחמת העולם השניה) עד שאיני רואה טעם לתמצת אותו. במקום לתמצת, אני רוצה להזכיר מספר אנקדוטות ולדון בכמה מהמסקנות של אפלבאום.

1. סטלין שלח מאות אלפי אסירים לבצע מפעלים כלכליים אדירי מימדים. מאה אלף האנשים שקפאו למוות בעת חפירת תעלת הים הלבן אמנם לא הועילו לתל"ג הסובייטי, אבל אלה שכרו זהב, פחם, ברזל וניקל - כן. מיד לאחר המהפכה הבולשביקית, היה מי שהסכים לרכוש מברית המועצות זהב, ובכך סייע לביסוס המשטר שם.

2. סגן נשיא ארה"ב (של רוזוולט) ביקר במחנה עבודה של ה"גולאג", נפעם ממה שראה ואף השווה את מנהל המחנה (שמנהל אסירים) לאיש עסקים אמריקני.

3. בעשרים השנים שעברו מאז הגלסנוסט, לא פיתחו הרוסים פולחן "גולאג" בדומה לפולחן השואה הישראלי. בלי להכנס לבעיות שיש לנו עם השואה, אפלבאום טוענת שפולחן רוסי דומה היה מזרז את הפיכתה של רוסיה לדמוקרטיה מערבית. במקום זה, הניצולים הרוסיים מעדיפים לשכוח מה שהיה בעבר ולהמשיך קדימה.

4. אפלבאום מתעכבת על האופן שבו אדם הופך לעבד. בעשרות וריאציות, אנשים הסכימו לעבוד ולייצר עבור המשטר הסובייטי, פשוט משום שתוגמלו באופן יומיומי בלחם. מי שחשב שיש לו זמן לכלכל צעדיו, פשוט מת מרעב.

5. "גולאג" יצר אבולוציה בה שרדו המתאימים ביותר. אלה היו לא רק עבדים, אלא אנשים שהיו מסוגלים לרמות את המערכת באופן יומיומי (למשל, בכמות העצים שהם כרתו בשטח פתוח, בשלג ובכמות הלחם שקיבלו תמורתה). מי שלא תיחמן מספיק - מת. מכיוון שעברו דרך "גולאג" עשרים אחוזים מהאוכלוסיה של ברית המועצות, יש שם היום עם עבדים שהדבר החשוב ביותר עבורו הוא כמה לחם הוא יאכל היום בארוחת הערב והאם יחיה עד מחר. "גולאג" לא מסביר את חודורקובסקי, אבל הוא מסביר את פוטין.

 

לוס אנג'לס טיימס פתח את עמוד מאמרי המערכת שלו לעריכה חופשית. הוא עשה זאת תוך שימוש בטכנולוגיית ויקי וממילא תפס טרמפ על תרבות הדיון של ויקיפדיה, אתר הויקי הגדול ביותר. מלחמות עריכה פרצו מיד עם פתיחת העמוד לעריכה חופשית. "מלחמת עריכה" היא תופעה כה נפוצה בויקיפדיה, עד שלא ברור כיצד העיתון לא חזה את שהתרחש. מכל מקום, העיתון סגר תוך ימים ספורים את עמוד מאמרי המערכת שלו (כאן תיאור לא מייצג ולא מחייב של האירועים, אך ממקור מהימן).
למרות האמור לעיל, לוס אנג'לס טיימס אינו הסיפור המעניין כאן. מי שמעניינת באמת היא תגובת ג'ימי ויילס. ויילס, מייסד ויקיפדיה, אחראי להתפתחות תרבות הדיון הויקית לא רק בגלל שמימן ויזם את אתר הויקי הגדול ביותר, אלא כי קבע במו ידיו את העיקרון שמנחה את הדיון הויקיפדי.

העיקרון, שנקרא NPOV (Neutral Point of View - עמדה נייטרלית) קובע כי דיון ייערך לעולם תוך ציון עובדות, לצד המנעות מטיעוני סרק שאינם נשענים על עובדות. כל מי שהתנסה בקריאה פובליציסטית במאה השנים האחרונות יודע להעריך את גדולתו של העיקרון. מעבר לקביעה עצמה, חשיבות העיקרון נעוצה גם בעובדה שהוא "תפס". גאוניותו של ויילס, לדעתי, היא בראש ובראשונה בהנחלת עיקרון העמדה הנייטרלית לציבור המשתתפים בויקיפדיה.

כשלוס אנג'לס טיימס פתח מאמרים לעריכה חופשית, ויילס הגיב בפתיחת אותו המאמר עצמו לעריכה. העריכה של ויילס היתה, כמובן, כפופה ל"עמדה נייטרלית". השוואת התוצאה שהתקבלה אצל ויילס לזו של לוס אנג'לס טיימס ממחישה את ההבדל בין אנרכיה סתמית לחופש כמעט מוחלט הכפוף לתנאי מסוים.

אפשר להכפיף חופש למגוון תנאים (בקרוב אכתוב על "גולאג" של אן אפלבאום). החוכמה היא לאפשר לאנשים חופש מקסימלי כך שיגרום להם לרצות להכפיף עצמם למערכת החוקים המסוימת משיקולים שלהם בלבד. ויקיפדיה, על שפע חסרונותיה, היא מערכת כזו.