אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

ספר אחד על מלחמת יום-כיפור, אחד על חברת מיראביליס, שהיתה הסמל של
ההיי-טק הישראלי בסוף שנות התשעים, ואחד על מלחמת העולם השניה.

בנקודת הכובד, יעקב אבן ושמחה מעוז

http://www.modan.co.il/prodtxt.asp?id=44647&perur=2&t=315&c=708

ככל שאני קורא יותר על מלחמת יום-כיפור, אני משתכנע שמערכת הקרבות
סביב צליחת התעלה אחראית לכל מה שהדור של מלחמת יום-כיפור עשה מאז המלחמה. הפרטים
עצמם לא מאוד נעימים: קרבות איומים עם שיעור אבידות עצום, התנהגות תמוהה של מפקדים
בכירים בצה"ל, שלעיתים סירבו לצאת לקרב וכשכבר יצאו, לא מאוד התאמצו לנצח.

אם יש סיבה לנסיקה המטאורית של כוחות החושך בישראל, אלה שכבר ארבעה
עשורים קוראים לישראל לאהוב את האויב ולהביע את האהבה בנשק ותחמושת, ממציאי הביטוי
"קורבנות השלום" ומטשטשי הגבול בין שמאל ישראל לימין ערבי, הסיבה הזו
נעוצה בהבנה של מי שנלחם ביום-כיפור שלישראל אין באמת צבא ושמפקדי צה"ל – לכל
הפחות – בגדו בחיילים שלהם ואף אחד לא מבין למה.

יעקב אבן, שהיה הסגן של אריק שרון ביום-כיפור, מציג נקודת מבט מעט יוצאת
דופן. נכון שצה"ל ברובו התנהל רע מאוד במלחמת יום-כיפור, נכון שהיו גנרלים
שהתנהגו כאילו עברו לצד האויב, אבל נכון גם שהיו מי שניסו לנצח במלחמה הזו והיו
להם יכולת וכלים לעשות את זה. למרות שאף אחד עדיין לא הסביר איך ישראל נקלעה למצב
שנקלעה במלחמה הזו, הספר הזה מצליח לשכנע שמפקדי צה"ל באותה מלחמה לא היו כל
כולם גרועים ושבאופן כללי יש תקווה.

להבנתי – הספר עצמו לא עוסק בנקודה הזו - מי שרוצה לפרק את צה"ל
מנישקו ולחמש את האויב – סבבה – אבל שלא ינמק את הבחירה שלו בכך שממילא אין לנו
צבא ואין לנו יכולת להגן על עצמנו.

אותך אני מחפש, בתוך הראש של יוסי ורדי, אנתוני דיוויד

http://www.booksintheattic.co.il/book.php?book_id=3626948

בניגוד למלחמת יום-כיפור, על ההיי-טק הישראלי כמעט לא נכתב שום דבר,
בוודאי לא ספר היסטוריה. חברת מיראביליס של יוסי ורדי היתה בסוף שנות התשעים סמל
ההצלחה של ההיי-טק הישראלי. החברה אמנם לא היתה היחידה שנמכרה במאות מיליוני
דולרים, אבל בגלל שהמוצר שלה היה מצוי בכל בית, היא התפרסה הרבה יותר מחברה אחרת,
נניח, שייצרה תוכנה לניהול באגים עבור חברות היי-טק אחרות (מי שיודע לנקוב בשם
החברה – סחטיין).

לצערי, למרות שהספר מאוד סיקרן אותי, הוא כתוב גרוע (ליתר דיוק,
מתורגם גרוע לעברית) ודל מאוד בתוכן. כל מי שראה איזו הרצאה או שתיים של ורדי,
ישתעמם מאוד מהספר. אולי אין יותר מה לספר, או שהסופר לא הבין (הוא משחית המון מילים על זוטות, אולי הוא באמת לא מבין על מה הוא כותב). בקשר לכתיבה/תרגום: כל מי שחורה לו שאומרים "כתב
בלוג" במקום "כתב פוסט בבלוג" – ייעלב. יש עשרות דוגמאות כאלה.

יש בישראל כל כך הרבה אנשים שיודעים לכתוב כל כך טוב, לא ברור לי איך
הוצאת ספרים גדולה ומכובדת נופלת כל כך חזק.

לנינגרד, אנה ריד, הוצאת אריה ניר שלא הצלחתי למצוא את האתר שלה

http://readbooks.co.il/leningrad-1941-1944/

בראש ובראשונה, זהו ספר למופת, כתוב פשוט מעולה. אם הייתי יכול לכתוב
בכזו רהיטות את מטפיסיקה של תכלית, הוא כבר מזמן היה יוצא לאור.

עכשיו, למה לקרוא על מלחמת העולם השניה, על שיעורי מוות מבהילים וחוסר
תוחלת שגורמים לאלוף ברן (ראו הספר על יום-כיפור) להיראות לידם חובבן. נראה לי, בכל מה
שקשור להליכה עיוורת אחרי מנהיגים והעדפת הביטחון שבצייתנות על פני אי הוודאות
שבעצמאות, יש לנו – הישראלים של המאה העשרים-ואחת – עוד איזה שיעור או שניים
ללמוד.

המצור על לנינגרד התרחש אמנם לפני שבעים שנה, אבל הוא יכול ללמד אותנו
משהו על עצמנו, לא כל כך בשאלה כמה אוכל היה לחייל הסובייטי בתרמיל, אלא יותר
בשאלה מה אישתו עשתה כדי להשיג עבורו את האוכל הזה ולמה הם לא פינו את הילדים שלהם
מהעיר שהיה ברור שהולך להיגמר בה האוכל.

אני שמח שהצלחתי לחסוך לעצמי להתעסק במפורש במחאה החברתית - אם כי יש בפסקה האחרונה די והותר - ונראה לי שאסיים בכך.