לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית


שטייניץ, תוריד מיסים
כינוי:  אבי

בן: 57





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2010

פעם הייתי


אני מצטרף לשפע הביקורות המחמיאות על "פעם הייתי". מדובר בסרט חכם להפליא, מצחיק ומרגש, השופע שחקנים מעולים. אני מתעב ספוילרים ומשתדל לא לתת כאלה שלא לצורך (ולעולם אין צורך לתת אותם), אבל אני רוצה להדגיש כמה דברים שמאוד אהבתי בסרט ומתנצל מראש אם אני מספר קצת יותר מדי ממנו.
הסרט מתרחש בחיפה בשנת 1968 ומעמת ישראלים ילידי הארץ עם עולים מעיראק ורומניה בקשר ליחס שלהם למדינה, לשואה ולאהבה.
הדמויות הישראליות מתייחסות למדינה כמובנת מאליה. היא מקור פרנסתם, והם בתמורה הולכים לצופים ולצבא (מדובר בתקופה שמיד אחרי מלחמת ששת-הימים). העולים רואים את המדינה באופן פחות חד-משמעי: משפחת עולים מעיראק עזבה את הארץ, ירדה לארה"ב ומגיעה לחיפה רק לחופשת הקיץ. העולים מרומניה - הדמויות הראשיות בסרט - רואים את המדינה באופן דומה. הם חיים בעיר התחתית, כלל לא רשומים במשרד הפנים ומתפרנסים מעסקי אויר, ממש כמו בדימוי המרכזי שיש לישראלים על הגלות. 
הניגוד ביחס של הישראלים והעולים לשואה חריף אף יותר. הסרט מציג ישראלים שכל מה שהם יודעים על השואה מתמצה בחיפוש סצינות סקס בספר של ק. צטניק. כשהם לא קוראים בספר הזה, הם קוראים פאלפ (לא ביל קרטר, אבל משהו דומה) או מחפשים סצינות סקס בספרים לא-ישראליים. בסצינה אחרת, כשחיילי צה"ל אומרים לניצולת שואה שהיא יכולה למצוץ להם, הם מקבלים מכות מהעולה החדש. 
העולים מרומניה הם ניצולי שואה שסוחבים טראומות אך לא מתביישים בהן. הם משתדלים לחיות כמו שחיו באירופה ומשתלבים בחיים הישראלים בדרכם ועל פי עקרונותיהם. הם עצמאים בעלי עסקים (בית קולנוע, מועדון קלפים לא-חוקי, משרד שידוכים ומשהו לא ברור שקשור בהברחות). כל העסקים האלה מספקים לישראלים משהו שהם לא יכולים לספק לעצמם והסרט שם דגש על עסקי השידוכים שמנסים לחנך את הישראלים לכך שהם יכולים להפיק מעצמם קצת יותר ולהתעלות מעל השיטחיות שמאפיינת אותם.
באחד משני העימותים המרכזיים של הסרט, נער ישראלי, בן לאב ניצול שואה ואם ישראלית (שמגלה חוסר עניין מוחלט במה שבאמת מעסיק את הילד שלה), צריך לבחור בין "אהבה חופשית" ישראלית לבין אידאל האהבה שמציגים לו העולים מרומניה.
בעימות אחר, דמות ישראלית רוצה לנקום בעולים החדשים, ועושה את זה באמצעות הלשנה למס הכנסה.
נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני רואה סרט ישראלי שמעלה על נס את החיים מחוץ לחוק: הגיבורים הם עבריינים שמנהלים מועדון קלפים ועסקי הברחות - ומצד שני מנהלים מוסד צדקה שעוזר לישראלים - והמשטרה ומס הכנסה לא יכולים להם. כאנשי עסקים, הם מדברים הרבה מאוד על כסף ומתייחסים אליו בנינוחות. אם היו אומרים לי שזה סרט על בעלי מועדון הימורים שמס הכנסה מנסה להכניס להם הייתי חושב על "הבורר" או אל קפונה. הגאונות של הסרט - אחד ההיבטים שלו לפחות - היא ברעיון שהחיים בגולה היו נעלים על אלה שאנחנו מנהלים כאן בכמה וכמה תחומים, ביניהם קפיטליזם והיחס בין הפרט למדינה. 
סרט מופת.

נכתב על ידי אבי , 26/7/2010 08:27   בקטגוריות ביקורת ספרים  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבי ב-30/7/2010 11:48
 



ספרים לעונת המלפפונים



טרוצקי - נפילתו, גלותו וחיסולו של מהפכן - ברטרנד פטנוד, כתר 2010


נכון שלא קל לכתוב הסטוריה ושיש המון פחים ליפול בהם. עדיין, אין כל חובה ליפול בכולם. אפשר לכתוב מרתק גם על אנשים שהיו נבלות מהגדולים שחווה המין האנושי. אפשר - ורצוי - לכתוב משהו קצת שונה ממה שהורגלנו לקרוא. 
ברית המועצות הצליחה להוליך שולל את כל העולם במשך כמעט מאה שנה. אחת ההשלכות של הולכת השולל הזו, היא הדרך שבה היא כתבה את ההסטוריה שלה, וכפועל יוצא ממנה הדרך שבה אנחנו - במערב שחושב שהוא לא סובייטי - תופסים את מה שקרה שם.
כבר בשנות השלושים, אנשים ברחו מברית המועצות וסיפרו מה קרה שם. אין ראנד, למשל, כתבה שהיה שם כאוס מוחלט שבו כולם רצחו את כולם וכלל לא משנה מי נשאר בסוף. מרתק לקרוא את "אנו החיים" שלה, אבל זה לא ספר הסטוריה (אם כי הוא מציע תובנות בשפע).
גישה תכליתית להסטוריה של ברית המועצות אפשר היה לקרוא החל משנות התשעים. אן אפלבאום, למשל, כתבה ב"גולאג, שהתכלית שלו היתה להעשיר את ברית המועצות באמצעות עבודת עבדים. סובורוב - שכתבתי עליו לאחרונה - אומר שתכלית ברית המועצות היתה כיבוש העולם וכל מה שקרה בה מאז 1917 הם שלבים בדרך לכיבוש הזה.
שני הספרים האלה מצוינים ומופתיים לא רק בקשר לברית המועצות אלא בקשר לאופן שבו צריך לכתוב הסטוריה. אפשר להפציץ בעובדות ובמראי מקום ועדיין להישאר מרתקים. הסוד הוא בהצגה תכליתית של הדברים.
ציפיתי מהספר על טרוצקי שיהיה בדיוק כזה. הספר אמנם נכתב על ידי קומוניסט, שמעלה מן האוב את התזה לפיה הקומוניזם והמהפכה היו בסדר גמור, זה רק סטאלין שרצח את כולם והרס הכל. ובכן, אמנם טרוצקי מוצג במערומיו (היה לו צבא של 15 אלף מלחים שניצח את הצבא הלבן, אבל הוא פחד ממנו אז הוא רצח את כולם; היה מי שסיפק לו מקלט במקסיקו, אז הוא זיין את אישתו; ועוד). אבל הדרך שבה הסיפור מוצג... הספר לחלוטין לא קריא. מי שחייב לדעת מה בדיוק הלך בין סטאלין וטרוצקי, שיילך לויקיפדיה, או שיינחש לבד. שני הפתרונות האלה עדיפים על הספר הזה.

נערה עם קעקוע דרקון - סטיג לארסן  - מודן 2005


כל כך הרבה דברים טובים שמעתי על הספר הזה, שניאותי ופתחתי אותו. הספר כתוב טוב, יש שם כמה דמויות מעניינות והסיפור אולי לא הכי מרתק בעולם אבל בסדר גמור. הבעיה היחידה של הספר, שבעטיה אני מתקשה לחזור אליו (קראתי בינתיים פחות ממחצית) היא השפה שלו וההנחה שהקורא הוא ילד קשה תפיסה שמעולם לא קרא מותחן ולא יודע למה לצפות.
קטע מייצג:
"הנריק ונגר הוביל ומיכאל הלך אחריו. הם נכנסו לתןך חדר עבודהמוארך בגודל ארבעים מטרים רבועים בקירוב, שפנה אל גמלון הבניין.ספריה שאורכה עשרה מטרים כיסתה את אחד הקירות  הארוכים של החדר מן הריצפה עד התקרה, ובה תערובת יוצאת דופן של ספרות יפה, ביוגרפיות, ספרים בנושאים הסטוריים, ספרות מקצועית בנושאי מחסר ותעשיה וקלסרים בגודל A4. הספרים עמדו על המדפים בלי כל סדר נראה לעין. ניכר בספריה הזאת שהיא בשימוש תדיר, ומיכאל הגיע למסקנה שהנריק וגנר קורא ספרים".
ככה זה כבר יותר ממאה עמודים.

2048, פרופ' דוד פסיג, ידיעות ספרים


הספר עוסק בישראל במחצית המאה הבאה ואין צורך לומר שהיו לי ציפיות רבות ממנו. פרופ' נייל פרגוסון האגדי אמר באיזו הרצאה (יש ביוטיוב כמובן, רק שאני לא זוכר איזו הרצאה) שאין הבדל בין הסטוריה ועתידנות כי שניהם מפרשים את העבר ומנסים להבין מה יהיה. אז קראתי את הספר הזה כהסטוריה של העשורים האחרונים של מדינת ישראל.
התאכזבתי קשות. פסיג הוא קולקטיביסט שעובד בשירות המדינה. ככזה, הוא מניח שמדינת הרווחה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות ולישראל בפרט, וכל מה שיקרה בישראל בעתיד הוא נסיונות לשמר את מדינת הרווחה כמות שהיא. 
הוא עושה זאת על ידי הצגה נלעגת של הקפיטליזם באמצעות דוגמא מופרכת של יהודי יליד לונדון לפני מאה שנה, שבתום מלחמת העולם הראשונה הדבר החכם ביותר שהוא מצליח לעשות זה להגר לגרמניה. אין בהצגה הזו כל התייחסות למשבר הכלכלי, האבטלה, הרעב והאנרכיה שהיו נחלת גרמניה מאז תום מלחמת העולם הראשונה. היהודי בדוגמא של פסיג כמובן שלא עוזב את גרמניה ב-1933. כך שפסיג "מוכיח" שיוזמה פרטית היא אסון מוחלט.
על הרקע הזה, פסיג כמעט ומתעלם מעליית ההיי-טק בעולם ובישראל. הוא בוודאי שאינו מתייחס לשנות האינפלציה ולעיסקת החבילה של 1985 (שהרסו את מעמד הביניים והם האחראים לכך שרבע מייליון עובדי ההיי-טק בימינו הם שכירים ולא עצמאיים).
פסיג לא חושך את תובנותיו מהעולם שמחוץ לישראל. כקולקטיביסט שזכה לתשתית סובייטית מבוססת ומעמיקה, פסיג טוען שהגבולות הגיאוגרפיים הטבעיים של רוסיה מכריחים אותה לכבוש את מערב אירופה כולה. ארצות הברית הבוגדנית תיטוש את ישראל, תורכיה תעמיק את בריתה איתנו (הספר ירד לדפוס כחודשיים לפני קרב המשט התורכי) ויחד עם אוקראינה וללא ארה"ב תילחם ברוסיה. נו.
יש גם כהנה וכהנה דיונים חסרי תובנות על עצירת הילודה ברחבי העולם, ועוד.
אני מניח שהספר משקף את הלך הרוח באקדמיה הישראלית, האמונה על שימור מדינת הרווחה בכל מחיר. ככזה, הוא ספר תוד"א לא רע בכלל.

נכתב על ידי אבי , 20/7/2010 11:36   בקטגוריות ביקורת ספרים  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבי ב-7/9/2010 01:08
 



חלוקה צודקת של רווחי הגז


קראתי את אתר ישראל restart. אני מקווה שהפוליטיקאי הישראלי מבין שלו יגיעו חברי הגוף הזה לעמדות השפעה הם יעשו לו מה שסטאלין עשה לחבריו למהפכה.
מעבר לעניין שמה שישראל restart קוראים לו הוא הפרת חוזה (הפרה אלימה של חוזה, שכן המדינה היא לא רק צד בחוזה אלא גם מפעילת בית המשפט אליו אפשר לערער על הפרת החוזה, וכמובן המשטרה), הייתי רוצה לבחון את האפשרות שרווחי הגז אכן יגיעו למדינה.
כתוב שם שמדובר ב-300 מיליארד דולר, אבל לא כתוב כמה שנים ייקח להפיק את הרווחים האלה (ולא כתוב מה ההשפעה של ההיצע החדש על מחירי הגז בעולם). נגיד שמדובר ב-30 מליארד דולר לשנה על פני עשר שנים.
עכשיו, בואו נגיד ששום דבר לא הולך לשחיתות <שיעול>קדימה<שיעול>. מה המדינה תעשה עם הכסף? בואו ננחש שהוא לא יילך לביטול מס הכנסה, אלא לרווחה ולעוד פעולות שתכליתן הכללית ייצור בוחרים למפלגות-הרווחה, אנאלפבתים ועניים ככל שניתן. איך עושים את זה? איך שעשו את זה עד עכשיו: מימון ילודה ומימון משפחות חד-הוריות יבטיחו לנו אוכלוסיות ענק של אנשים שגדלו אצל הורים לא ראויים; חינוך ממלכתי חובה מבטיח שהילדים האלה יהיו צייתנים ונורמטיביים; גיוס חובה יבטיח שהאנשים האלה יעברו שנתיים-שלוש שנות שעבוד פיזי של ממש. אם יצלחו את כל אלה, המדינה גם תבטיח להם מקומות עבודה ממשלתיים חסרי עניין ותכלית, שישמרו את העבדים במצב לא מזיק בתקופות שהם לא נמצאים בקלפי, מצביעים למי שיילד אותם והביאם עד הלום.
נכון, לא זה המצב בארץ.
אבל זה המצב בכל מקום שיש בו אוצרות טבע שהמדינה השתלטה עליהם והצליחה להפיק מהם רווחים שהולכים למדינת הרווחה. נורבגיה או סעודיה דומות אחת לשניה יותר משמי מהן דומה לישראל. יכול להיות שבאחת יש ילדים אלכוהוליסטים ובשניה מוציאים להורג על אלכוהוליזם. עדיין, בשתיהן גדלים כבר כמה וכמה דורות של אנשים צייתנים שלא שווים את דמי האבטלה שהם מקבלים.
יש מדינות שלא נוהגות כך אוצרות הטבע שנמצאו בשטחיהן. ארצות הברית היא כמובן הדוגמא הבולטת ביותר. הלכת לחפש נפט? שיחקת אותה. מישהו שיודע לחפש נפט קונה ממך את האדמה שלך? שיחקת אותה קצת פחות, אבל אתה עדיין בסדר. אין לך קשר לנפט אבל אתה יכול ליצור משהו שאנשי הנפט רוצים (אייפון, נניח) - יכול להיות שיחקת אותה אפילו יותר מהם. אין לך מה למכור לאף אחד? שני עשירונים מאוכלוסיית ארה"ב רעבים ללחם, חרי ביטוח רפואי, חסרי פנסיה וסביר שתוחלת החיים שלהם היא חמישים שנה.
אם מדינת ישראל תקבל השנה 30 מיליארד דולר (ועוד שלושים לשנה על-פני שנים רבות), אנחנו נהפוך לסעודיה. יהיו לכל אחד מאיתנו 15 ילדים, הם יגורו חמישה בחדר, לא יידעו כלום מהחיים שלהם, וכשמי מהם ירצה משום מה למצוא משמעות לחייו, הוא תמיד יוכל להצטרף לאל קעידה. 
נכתב על ידי אבי , 12/7/2010 13:28  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבי ב-23/7/2010 17:50
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)