לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית


שטייניץ, תוריד מיסים
כינוי:  אבי

בן: 57





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2007    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2007

שטויות מסוכנות?


מנטה מספרת על איזה מישהו שטוען שאנחנו חיים בתוך מאטריקס.
איך יודעים שהוא מדבר שטויות?
1. הדמיון שלו מאוד מוגבל: אם כבר אנחנו לא בשר ודם, אז הכי רחוק שהדמיון שלו לוקח אותו זה מעגלים חשמליים?
2. בלי סיבה נראית לעין, הטיעון שלו ממשיך אל טיעון מוסרי בדבר קיומם של טוב ורשע, ולמה אלוהים עשה את העולם כפי שהוא.
על הסעיף הראשון אני אבליג, הפעם, שכן כל ספר אבולוציה בסיסי נותן אפשרויות הרבה יותר מלהיבות ממעגל חשמלי.
הסעיף השני מטריד אותי: הדיון בקיומו של רוע בעולם והכרחיות קיום האל מלמדים אותי שכל מטרת התרגיל המחשבתי הזה אינה פילוסופית אלא אקזיסטנציאליסטית. אין כאן חקירה רציונלית של הסיבות לכך שהעולם הוא כפי שהוא, אלא ניסיון להצדיק חוסר אחריות. חוסר אחריות, משום שיש אלוהים שמניע את הכל באופן שבני אדם לא מסוגלים לתפוס (מאטריקס) ויש רוע שלא ניתן להתגבר עליו.
מנטה לועגת לו ואומרת:
"ומכיוון שאני חושבת שהאלוהות נבראה על ידי האדם ושבכל אנוש יש מן האלוהים, הרי שהגיוני בעיניי שה"בורא הראשוני" שלנו הוא פריק מחשבים אוהב משחקים שברא את עולמנו להנאתו הרבה, ואני מתכוונת לשחק את המשחק באופן כל כך מצטיין עד שלא תהיה לו ברירה, אלא להשאירני גם למשחק הבא."
אני מוכן להתחייב על החצי הראשון של הטיעון. עד כמה שאני מבין את פני הדברים, הבורא הראשוני אינו אלוהים, או פריק מחשבים, אלא... כל אדם בנפרד, שבורא את העולם שלו כרצונו.
נכתב על ידי אבי , 15/8/2007 10:13  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבי ב-23/8/2007 19:54
 



אמיר בן שנתיים


אמיר בן שנתיים. לא שאני מזלזל במה שהיה בשנה הראשונה, אבל, כפי שכבר ציטטתי מישהו מהעבודה שלי, הילד כל הזמן נעשה יותר ויותר כיף.
החידושים המרכזיים של השנה השניה של אמיר:
דיבור
כמעט כל הילדים מדברים ברמה כזאת או אחרת בשנה השניה שלהם, מה שעושה את התקשורת איתם קלה יותר, אבל גם פותח צוהר לנפש שלהם (סליחה על הבומבסטיות). פתאום נדמה לי שאני מבין את צורת המחשבה שלו.



  • דוגמה פשוטה: תינוק שזה עתה נולד, בוכה כשהוא עייף, רעב, רוצה שיחליפו לו חיתול, וכו'. ילד בגיל שנה, מיילל קצת כשהוא במיטה ורוצה בקבוק, או שידעו שהוא התעורר. היללות "חסכוניות", כלומר, האינטנסיביות והעוצמה שלהם משקפות את רמת הדחיפות שהילד מקצה להן. באיזה שלב, הן מתכנסות לאיזו יללה או שתיים, שתכליתן להצליח להעיר אותי - או את אישתי - אבל לא לעשות עניין ממשהו שהוא לא. בשלב הזה התקשורת איתו מאוד רגועה. אם זה קורה באמצע הלילה, אז צריך פשוט ללכת ולתת לו את המוצץ שנפל על הריצפה. אם זה לפנות בוקר, זה כנראה בקבוק, ואם זה אחרי שש בבוקר, הילד התעורר ורוצה לצאת מהמיטה.
    הכל ידוע ורגוע.


  • באיזה שלב הילד מתחיל לדבר, ואז, במקום ליילל, הוא קורא "אבא" או "אמא". למרות שאני יודע מה הוא רוצה ויודע שאין איזה משבר נוראי בפתח, יש עליה באינטנסיביות והדחיפות שאני מייחס לקריאה שלו. מצד אחד, אם הוא קורא "אמא" אז לא קראו לי ואני יכול להמשיך לישון. מצד שני, אם הוא קורא במפורש "אבא", אז זה הילד שלי שקורא לי, וזה כמובן משהו שונה לגמרי. כשהדיבור מתפתח עוד קצת, החיים נעשים קלים שוב: אפשר ללכת אליו ולהגיד לו "היום שבת ועוד לא ממש בוקר, אני מציע שתחזור לישון". לפעמים זה עובד.


  • דוגמא שעליה גאוותנו: "אבא מפריע". לקח לנו איזה שבוע לגלות מאיפה הגיע הביטוי הזה. אמיר לא למד את זה בבית ולא בגן ולא מאף ילד שאנחנו מכירים. הוא למד את זה בשיעורי הבריכה. זו המורה לשחיה שאומרת "אבא אל תפריע".
    באיזה שיעור היא תפסה אותי בצד ואמרה לי שהיא לא מבינה איך כל האימהות משתפות איתה פעולה, וכל האבות חייבים להפריע: הם משפריצים מים על הילדים, מטביעים אותם ובאופן כללי לא עושים מה שהמורה אומרת. המשפט "אבא מפריע" הולך טוב בכל כך הרבה תחומי חיים, ומסתבר שאפשר להכיל אותו על עוד עצמים, למשל "חיות מפריע" כשהכוונה לספר החיות שנמצא ראשון מימין על המדף והוא הראשון שרואים אותו כששוכבים במיטה. "אוטו מפריע" זה מה שקוראים בעברית פשוטה "פקקי תנועה", ועוד. 


  • שעשוע נפוץ נוסף הוא בילבול אמיר במילים חדשות. למשל "תגיד 'אני אמיר'" ואחריו "אני אבא, אתה אמיר". הילד לא ממש סגור מי זה "אני, ומי זה "אתה". כידוע, באובייקטיביזם שתי המילים נמצאות בכלל בתחומי חיים שונים לחלוטין ואין ביניהן כל קשר :-)


  • "בוכה". מטיילים ברחוב או משחקים בגינה, ומאחד הבתים נשמע תינוק בוכה. אז הילד הרגיש שלי, עוצר הכל, מביט בי ואומר בקול מלא אמפטיה "בוכה".


  • "זהירות אמיר". את תשע המדרגות שמפרידות בין הקומה שבה נמצאת הדירה שלנו למגרש החניה, אמיר יורד לבד. כשהוא עוזב את המעקה, אנחנו אומרים לו "זהירות". והוא למד. הוא עוזב את המעקה ביוזמתו, אומר "זהירות, אמיר", צוחק למראה ההורה המבוהל, אוחז במעקה שוב וממשיך לרדת. אחד מההורים של אמיר - לא ממש חשוב מי מהם, תיכף תיראו למה - ניסה לבדוק האם הוא יכול לעלות במדרגות בלי להיאחז בכלום. הוא לא, והוא נפל לאחור. מזל שהשלד שלו עדיין גמיש.
    בשלב מעט יותר מתקדם, כשאני אומר לו להיזהר כשהוא יורד במדרגות למרות ששנינו יודעים שהוא כבר יודע לרדת במדרגות, הוא עונה ל"זהירות אמיר" ב"זהירות אבא".

תנועה
לא שאני מזלזל חלילה בהליכה ובשחיה. או שאני מזלזל בריצה על המדרכה, הגעה לשפת הכביש, עצירה ו"אסור כביש" (מישהי מהעבודה שלי: אם הילד יודע שאסור לרדת לבד לכביש, אתם מוכנים לילד שני). אבל אני יותר מתלהב מדברים שאמיר עושה ואני לא. למשל, הוא רוקד. הילד שומע מוסיקה קיצבית (ולא בוחל בטראנסים נחותים) ופשוט מתחיל לרקוד. כשהוא רק התחיל לעמוד, הוא היה רוקד כשהוא נשען על משהו, אז הריקוד היה רק עם האגן. היום, הוא רוקד כשהוא עומד במקום אחד, אבל כל הגוף שלו זז, והעיניים שלו בורקות, והוא עושה משהו שברור שלא אני לימדתי אותו. סחטיין עליו.

מוסיקה

באחד הבקרים לפני שבוע, כשלקחתי אותו לגן, הוא ביקש לשמוע שיר מהדיסק "מאה שירים ראשונים". כיוונתי לשיר המתאים ולהפתעתנו היה שם דיסק אחר. אמרתי לו "היי, רוצה לשמוע מוסיקה של אבא?" (הכוונה למוסיקה שאבא שומע, לא שאבא יוצר בעצמו, כן?). אמיר דווקא שמח לשמוע משהו שלא טוחנים לו כל היום בגן (נניח). אובייקטיבית, טוב שהילד ישמע קצת  And there is no doubt that one day he will be where the eye of his telescope has already been .
הילד מגדל את עצמו
אני לא לימדתי אותו, אז רצוי גם שלא אפריע (ראה לעיל :-) כשאני קורא מה שכתבתי, יש דגש על הדיבור של אמיר ופחות תשומת לב לתנועה. ההבדל בתשומת הלב נובע כמובן ממני ומאיך שאני רואה את הדברים ולמה שאני מייחס לו חשיבות. אני צריך ללמוד לתת לילד ספייס במקומות שלא רלוונטיים עבורי. לא כי אני חושב שהם לא חשובים, אלא כי יש אפשרות שלאמיר הם כן יהיו חשובים.

חינוך

בכל זאת, אני עושה עוד משהו חוץ להסיע אותו לגן. יש איזה מושג שנקרא "גיל שנתיים האיום", או "גיל ההתבגרות הראשון". לא שאני מזלזל בכל מה שקראתי על התופעה הזו, אבל נראה לי שזו פשוט קפיצת גדילה באגו. מקובל להשתמש במושג קפיצת גדילה בקשר לגובה, משקל, התפתחות מוטורית ודיבור. כך שאני לא רואה סיבה לא להשתמש בזה גם להתפתחות נפשית.
לקראת גיל שנתיים, הילד עושה יותר ויותר דברים לבד, אז הוא עושה אנלוגיה ממה שהוא כבר יודע שהוא יודע למה שהוא חושב שאין סיבה מיוחדת לכך שלא יידע. נילווה לזה הסירוב לקבל עזרה, והסירוב לציית. מערכת היחסים בין הורה לילד מתחילה בצייתנות מוחלטת: עכשיו אתה נולד; עכשיו אתה אוכל וזה מה שאתה אוכל; עכשיו אתה עובר מהידיים לשידה ומחליפים לך חיתול, וכו'. אז הילד מתנער מהצייתנות הזו ואני מנחש שזה נובע מכך שהוא מגלה את מושג הסיבתיות, שלא לומר את אקסיומת התכלית. במילים קצת יותר ארציות: כשאני גוער בו - נניח על כך שלא אסף את הצעצועים מהריצפה כפי שנתבקש - והוא מנסה להצחיק אותי, אני צריך להקפיד לא לפרוץ בצחוק.
[תמונה הוסרה]
נכתב על ידי אבי , 10/8/2007 08:55   בקטגוריות אמיר  
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבי ב-14/8/2007 02:00
 



ישרא, נו


יושב בלוגר ואומר לעצמו, מה אני צריך לתרגם את הפילוסופיה שלי לאנגלית, אם אני יכול פשוט לכתוב איזה שני משפטים, ולשמור אותם בתור קובץ GIF. גוגל כבר ישים את זה מספיק גבוה.
אז אני כבר מקום שני בתוצאות, שזה בסדר, אבל בגלל הנושא החם (?) הלינק הוא לדף הראשי של ישרא ולא לבלוג שלי. ועוד אומרים שקידום אתרים זה משלח יד שפס מן העולם.


נכתב על ידי אבי , 9/8/2007 18:47  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ניתי ב-9/8/2007 20:27
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)