אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

אין לי מושג מה באמת קרה בגרוזיה בשבוע וחצי האחרונים:

מצד אחד, סקשווילי הגיב בפניקה: רוסיה פלשה לרחבי גרוזיה, תקפה אוכלוסיה אזרחית בארטילריה, והצליחה להניע טורי שיריון ארוכים (מה צה"ל, נניח, כבר לא מצליח), והצבא הגרוזיני הצליח, במקרה הטוב, להוריד ארבעה מטוסים רוסיים. כדי להשלים את התמונה, הרוסים מספרים ש"למדו את לקחי מלחמת לבנון ב-2006" והצליחו לכבוש שטחים ולהחזיק בהם, בלי לחטוף יותר מדי מהצבא שהיה אמור להתגונן מפניהם.

מצד שני, אם זה היה נכון, והרוסים היו קוצרםי הצלחה בשדה הקרב, הם לא היו צריכים לאיים על אף אחד בנשק גרעיני. אם הפשיטה שלהם לגרוזיה היתה מוצלחת, לא צריכה להיות להם בעיה לשכפל אותה באוקראינה ובפולין.

אני מהמר שלא הצבא הגרוזיני הוא הבעיה של הצבא הרוסי. לחיזבאללה המאומן והחמוש היטב לקח חמישה שבועות כדי לדפוק 60 טנקים (כמות שבמלחמת כמו יום-כיפור הושמדה על בסיס יומיומי). אם הגרוזינים היו משמידים אפילו חמישה טנקים, כבר היינו רואים אותם בטלויזיה. הם לא.

הם לא, ולכן משהו אחר עוצר את הרוסים.

יכול להיות שזה אותו משהו שעצר את ישראל ב-2006: צבא דפוק שלא יודע את העבודה שלו.

אם זה נכון, אז הרוסים יכולים לאיים כמה שהם רוצים: הם יודעים לירות על אוכלוסיה אזרחית, ולהסיע טנקים על אספלט.
זה נחמד, אבל בדרך כלל זה לא מספיק.

בעז ארד מאתר "אנוכי" תרגם לעברית את מאמרו של נשיא גרוזיה שהופיע השבוע בWall Street Journal.

מתוכו:

"

מה מוטל על הכף במלחמה את?

הברור ביותר, עתידה של ארצי על הכף. אזרחי גאורגיה אמרו דברם בקול רם וברור: הם רואים את עתידם באירופה. גאורגיה הינה אומה אירופאית עתיקה, קשורה לאירופה במסורתה בתרבותה ובערכיה. בינואר, שלוש מכל ארבעה גאורגים הצביעו במשאל עם למען הצטרפות לחברות בנאט"ו. מטרות אלו אינן נתונות למשא ומתן, כעת, אנו משלמים את המחיר עבור שאיפותינו הדמוקרטיות.

שנית, עתידה של רוסיה על הכף. האם רוסיה שמנהלת מלחמה תוקפנית נגד שכנותיה יכולה להיות שותפה לאירופה? ברור כי המנהיגות הנוכחית של רוסיה נוטה להקים מחדש סוג של שליטה קולוניאליסטית על כל המרחב שנשלט פעם על ידי מוסקווה.

אם גאורגיה תיפול, זאת תהיה גם מפלת המערב בכל רחבי הגוש הסובייטי לשעבר ומעבר לו. מנהיגים בארצות שכנות - - אם זה באוקראינה, בארצות הקווקז או במרכז אסיה - - יצטרכו לשקול אם מחיר החירות והעצמאות הוא אכן גבוה מידי."

השינוי הדומיננטי של השנה שחלפה מאז שאמיר היה בן שנתיים הוא כמובן היכולת המילולית. ילדים בגיל הזה מתפתחים במגוון היבטים, נניח גודל פיזי, כח, תנועה ועצמאות. מההיבטים האלה נובעת התפתחות בהביטים נוספים, נניח חברותיות. אבל אין מה לומר, היכולת המילולית עולה על כולם ולכן אפשר לתאר את הכל - חינוך, חיברות, וכל דבר אחר - במילותיו של אמיר עצמו.

לפני שנה, לקראת גיל שנתיים, "מוצץ" זה משפט תיקני בעל משמעות - אני רוצה מוצץ - שיש בו את המרכיבים החשובים ביותר של השפה: פועל, שם עצם, וגוף-ראשון-יחיד. המעבר ממילים בודדות למשפטים קרה באיזור גיל שנתיים עצמו, באמצעות המשפט "לא אבא ישיר 'אניה', רק אמיר ישיר 'אניה'". כדי שיהיה קל לזכור מתי בדיוק זה קרה, המשפט הוחלף במהירות ל"לא אבא ישיר 'פטיש-מסמר', רק אמיר ישיר 'פטיש-מסמר'". זה היה בסוכות, ו'פטיש-מסמר' היה השיר הראשון שאמיר ידע לשיר את כל המילים שלו, כולל "טח-טח, טח-טח,...".

בערך באותה תקופה התחלנו לתעד את מה שאמיר אומר, למשל: