אובייקטיביזם - מטפיסיקה של תכלית

אני שמח לבשר על עליית האתר

האתר כתוב עברית ואנגלית כאחד. אני מקווה שזה לא ירתיע אתכם יותר משהרתיע אותי :)

תודה לחברת פולנטיס על אירוח  האתר, ההתקנה והתמיכה הצמודה וההדוקה.

 

תודה לישראבלוג על חמש שנות אירוח.

ג'יליאן פלין, חפצים חדים, עם עובד, 329 עמודים, 2009.

עיתונאית נשלחת לסקר מצוד אחר רוצח סדרתי פוטנציאלי שמתרחש בעיירה ממנה היא באה. הנרצחות הן ילדות קטנות; הגופות עברו התעללות; המשטרה לא מגלה יכולות בילוש מדהימות; תושבי העיירה מתייחסים לפרשה כאילו הם רואים אותה בטלויזיה.

הרבה מאוד ספרים מתחילים ככה (אם לא תאנוס ותרצח ילדה קטנה , אף אחד לא יקרא את הספר שלך) ואני יכול להעיד לפחות על עצמי שאני כבר קהה חושים לגמרי. במקום להזדעזע מגורל הנרצחת אני מזדעזע מהסופר הנחות.

אבל ג'יליאן פילן אינה סופרת נחותה כל ועיקר. הספר מרתק. הוא מרתק, בגלל האופן שבו היא מתארת את הדמויות, ובעצמה מניחה את העלילה בצד מדי פעם, משתפת את הקורא בסוד הגלוי: המותחן הוא בשביל הוצאת הספרים והעיתונאים, הסיפור הוא בשביל הקורא.

הסיפור הוא על החיים בעיירה הקטנה שבה גדלה הגיבורה, והתזה של הספר היא שאנשים שנשארים תקועים כל החיים שלהם וחיים בדיוק כמו הוריהם והורי-הוריהם לפניהם הם דבר מחריד הרבה יותר מכל סיפור רצח. הספר כתוב באינטליגנטיות ורהיטות ותיאורי האנשים חסרי-החיים הם אכן החלק המחריד של הסיפור.

עלילת המשנה של הסיפור היא מחלת הנפש של הגיבורה, האישפוז שעברה והאופן שבו היא מעריכה האם היא החלימה. יש כאן תיאור מרתק - מהטובים שקראתי  אי פעם - של נפש הגיבורה. קראתי בדף של ההוצאה המתרגמת שסטפן קינג היה מלא תשבחות לספר. ובכן, הייתי אומר שג'יליאן פילן כותבת ברמה שלו (והרבה יותר תמציתי וקולח).

מאוד שמחתי לגלות שיש לסופרת הזו עוד ספר.  

 

מדינת ישראל מעולם לא החמיצה הזדמנות להיות מובסת. עוד לא היתה לנו הצלחה צבאית שלא תורגמה לתבוסה מדינית (נעזוב לרגע את העובדה שעופרת יצוקה לא בדיוק היתה הצלחה צבאית).

לעומת זאת, אויבנו הולכים ומתקדמים, מעיזים יותר ויותר, מצליחים להביס אותנו ומדי פעם מצליחים להפתיע אותנו בחומרת התבוסה.

לו היתה ישראל מדינה ריבונית שעתידה בראש מענייניה, היא היתה פורשת מהאו"ם ומשמידה את רצועת עזה.

פורשת מהאו"ם - כדי להצהיר כי אינו לגיטימי בעיניה.

משמידה את רצועת עזה - כדי להראות שהאו"ם חסר שיניים ולא מסוגל להגן על אויבי ישראל.

אבל לישראל אין צבא, אז היא חושבת שאינה מסוגלת לפעול.

אני מציע ללמוד מעט מההסטוריה של המדינה שלנו.

כבר היינו במצב שהאו,ם היה נגדנו וצה"ל לא סיפק את הסחורה. זה היה לפני כמעט ששים שנה, אב לאני מניח שאפשר ללמוד משהו מהסיפור ההוא. בן-גוריון זיהה מישהו שהוא העריך שהוא יכול לסמוך עליו, נתן לו גישה לציוד ונשק של צה"ל והורה לו להתחיל לדפוק ערבים. מאידך, הוא התנער ממנו בכנסת ואמר שהפעולות של האיש ההוא אינן פעולות של צה"ל אלא של אזרחים ישראלים שקצה נפשם בטרור.

האיש של בן-גוריון הקים יחידה צבאית קטנטנה ולמן הפעולה הצבאית הראשונה שלה שינה את כל דרך הפעולה של צה"ל.

נראה לי שכל מה שנתניהו צריך לעשות היום זה לתפוס מישהו כזה ולתת לו קצת חבל. התוצאות יכולות להיות חיוביות להפתיע.