גברת ורטיגו.

התגעגתי לפה.

יש המון דברים שיושבים לי על הלב, המון מחשבות שמתרוצצות בראש.

אני מרגישה כאילו כל התפאורה שמסביבי משתנה, החיים מתחילים להיראות אחרת,

התגובות נהפכות לאדישות מעט.

וכל כך הרבה דברים קורים.

אני מרגישה שאני נושמת עמוק ועוד לא נותנת לעצמי לשחרר, אני חושבת שזה יקרה ברגע שאני אשתחרר.

הילדים האלה מדהימים, כל כך מדהימים שזה כואב לי כל כך לראות אותם ככה מפוספסים בבתים הרוסים, בבתים שלא מעריכים אותם.

הילדים האלה הפכו למשפחה השניה שלי, אני איתם מהבוקר עד הערב, אני מסבירה להם, מחנכת אותם, ונותנת להם המון אהבה, המון. אני יודעת שכל חיבוק שלי נותן להם המון.

השבוע היתה לנו ישיבה, שבה מספרים לנו רקע על הילדים, מה המצב הלימודי, משפחתי וכו'. אני חושבת שבאותו יום היה לי קשה. קשה נפשית. ממש הרגשתי מועקה.  הבעיה- שבגלל המערכת לפעמים כל כך אטומה ומסובכת הילדים האלה נופלים בין הכיסאות, בין מוסדות, בגלל כסף בעירייה הם לא מקבלים יחס הוגן, ולי אין שום דבר לעשות נגד זה.

והבעיה הנוספת כמובן זה הבית שלהם. אני לא רוצה לחשוב לאן הם חוזרים כל ערב.

אני רוצה לקחת את כולם לדירה והעיקר שלא יחזרו הביתה. זה קשה. זה יומיומי.

מצד שני זה מאוד מספק לראות חיוך על הפנים, לראות את הסקרנות שלהם, לראות את הפנים שלהם כשהם לומדים משהו חדש מעניין. זה כיף לראות את השינוי בהתנגות, שהם קצת פחות אלימים, זה כיף שהם מחזירים את האהבה הזאת.

ועכשיו אני מתחילה לחשוב אם להמשיך לעבוד עם ילדים בעתיד, עכשיו, כשאני קולטת כמה זה חשוב, כמה בן אדם אחד יכול להשפיע ולחזק אותם.

יש בחור חדש בחיי.

ואני לא יודעת.

לא יודעת אם אני רוצה, לא יודעת אם הוא נאמן, לא יודעת אם אני נמשכת אליו, לא יודעת אם מתאים לי קשר רציני עכשיו, לא יודעת אם כל המחשבות נובעות ממקרה שקרה מזמן, לא יודעת אם אני מוכנה לעבור הלאה, לא יודעת אם הוא רוצה אותי רק בשביל לקבל סיפוק מיני, לא יודעת אם הוא לא יעזוב אותי... אני רק יודעת שאני מפחדת.

מפחדת שהוא יפגע בי, כי אז באמת אני אהיה לגמרי דפוקה.

יותר ממה שאני עכשיו.

תשוקה.