גברת ורטיגו.

אני עדיין בתוכו, עמוק בתוכו, מחכה שזה יעצר או שאולי מישהו יוריד אותי סוף סוף מהקרוסלה הזאת שלא עוצרת.

לפעמים היא מסתובבת לאט, שעוד אפשר להבחין בעולם מסביב, לפעמים היא משתגעת מסתחררת במהירות, והכל נראה טשטוש אחד גדול, ותחושת בחילה עולה בתוכי.

אני לא מבקשת הרבה, באמת.

אני רק רוצה שהיא תיסע לאט, רגוע. אני רוצה להבחין במה שקורה סביבי לנסות ולהחליט ולא לתת לאחרים להחליט מה תיהיה המהירות, מה אני אראה ומה לא.

והנה אתה באת, אולי הקרוסלה שלי התסובבה מהר יחסית אבל אתה ממש השתגעת והחלטת ללכת על המהירות הכי גבוהה שאפשר.

מידי פעם אתה יורד, המצב חוזר לנורמליות לאט, ואז אתה שוב עולה. זה כאילו שנינו קופצים רגע לתוך איזה חלום הכל מסביבנו נעלם, אנחנו חווים משהו מדהים ואז אתה יורד. והכל נרגע בשניה. ואני עם לב דופק ונשימה לא סדירה.

אתה יודע לסחוף אותי אלייך בצורה שאני לא יכולה להתנגד אליה, אני נתונה לך, למעשה ידייך, למה שתחליט.

ביום של הסופה, עם הברקים והרעמים אתה באת אליי לדירה, נוטף מים ומחייך את החיוך שלך.

שכבנו יחד על המיטה אתה חיבקת אותי קרוב אליך, מנשק אותי ונותן לי את ההרגשה הכי טובה שאפשר לתת.

הרגשתי מוגנת איתך, כאילו שום דבר לא יקרה אם  אתה פה איתי.

אבל אז היית צריך לחזור ושוב היתי לבד, עם התחושה הזאת שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. שאולי שוב עשיתי טעות.

ניסיתי לעשות הכל כדי לרדת ממנה.

הכל.

אבל אני עדיין עליה.

לפעמים אני עומדת עליה וצורחת, שדי נמאס לי, אבל מרוב המהירות המילים נבלעות ואף אחד לא שומע אותי. ורק אני נשארת עם ההדהוד של המילים בתוך הנשמה שלי.

אני כבר לא בטוחה שאני רוצה מישהו שיאהב אותי, אני לא בטוחה שאני רוצה אהבה, אני לא חושבת שאני עדיין מוכנה להיפגע.

מאז האקס לא אהבתי אף אחד, למרות שעברו הרבה. לא יודעת עכשיו כשאני חושבת על זה, זאת היתה אהבת נעורים, העוצמה של האהבה הזאת בחיים לא תחזור. אני ממש אהבתי את הבן הזה, שאפילו כשאני חושבת עלך זה עכשיו זה גורם לי להיות עצובה במידה מסוימת, ושמחה במידה מסוימת שיצא לי לחוות את זה. אני לא יודעת אם אני אוהב ככה עוד פעם, בצורה הזאת, אבל כרגע זה לא הולך לקרות.

אני מפחדת לאהוב.

מפחדת מאהבה.

תשוקה.