גברת ורטיגו.

בשדה פתוח ירוק, את רצה.

קוטפת פרח אדום כמו דם ומחייכת לעצמך.

בשדה יש רק עץ אחד, עץ גדול.

הוא נותן לך צל בימי הקיץ החמים,

הוא נותן לך פירות כשאת רעבה,

וכשרוחות עזות מנשבות את מסתתרת לצידו.

לפעמים כשעצוב לך את מספרת לו עם דמעות בעיניים,

מה קרה ומתיעצת איתו.

היום את מביאה לו פרח אדום.

את רוצה לשמח אותו.

אבל הנה, את שוב שוכחת, אין לו רגשות.

הוא לא יודע לכעוס, להתאכזב, להיות שמח או עצוב, הוא לא יודע לאהוב.

אבל את, את בכל זאת אוהבת אותו.

למרות הכל.

אז הפרח  האדום, הוא בשבילו, לא משנה מה.

והוא, הוא אף פעם לא יזוז לשום מקום.

הוא לא יברח.

תשוקה.