ההרגשה הזו שיש לי, ההרגשה של לקחת את הרגליים וללכת, ליפול "בטעות" ולשבור איזה יד או שתייים.

אין, זהו, נגמר, נשבר, אפסו כוחותי. אני והגדוד הזה כבר לא הולכים ביחד. שני שבועות שבהם המפקד שלי החליט הוא יוצא לקורס ומשאיר אותי לעשות עבודה של שלושה אנשים וללמד את המשק החדש שהגיע פיתאום לעשות את העבודה שלו. ומסתבר שהוא חתיכת פג.

4 ישיבות זה משעבר עליי ביום ראשון האחרון, והישיבה האחרונה התחילה ברבע ל1 בלילה. ולמה שמישהו ינסה להוציא אותי מהמטבחים וממסדרי בוקר כשכולם רואים שגם ככה אני לא עומדת בעומס. ואחרי זה המפקד שלי עוד מתפלא שאני שוכחת לעשות דברים ומאיים עליי בסגירת שבתות, מה שממש עוזר למצב הנפשי שלי וביכלל לא גורם לי להתמוטטות עצבים..

ואחרי כל החרא הזה אני מגלה במפתיע שאני סוגרת שבת הבאה כי האפסנאית החדשה הבת זונה איכשהו יוצאת מהשבתות שלה כל הזמן. ובאמת שבא לי לרצוח אותה על הפטור שהיא הוציאה עכשיו ועם כל הכבוד ל"דברים שאני לא יודעת" היא יכולה ללכת להזדיין מיצידי ואין מצב שאני אעשה את עצמי נחמדה אליה כשהיא דופקת אותי במטבחים גם אם אבא שלה אונס אותה בבית.

קיצר, ניראה לי ששנה זה מספיק ואני צריכה להישתחרר.

טוב אז אם אני כבר מעדכנת אחרי נראה לי חצי שנה שלא באמת עידכנתי, רצוי שאני אעדכן שאני וטל כבר לא ביחד ויש לי חבר חדש.

ואחרי חודש החלטתי שאני אפסיק להתעלם מהעובדות ולהודות שאנחנו חברים. וביום רביעי הבא אני בכבודי ובעצמי הולכת לשחרר אותו [כי הוא משתחרר בגדוד].

האמת שניראה לי שההורים שלי אהבו יותר את טל אבל הם ילמדו לאהוב אותו. הוא מיצידו חושב שאבא שלי מגניב, אמא שלי מצחיקה, אח שלי חמוד, ואחותי... זורמת? חבל שהוא טועה בכל אחת ואחת מההבחנות האלה, אבל לא נורא.

עד כמה שהוא היה החבר הכי טוב שלי בגדוד והייתי מצפה שזה ירגיש הכי מוזר בעולם אפילו ה"אופס" הראשון [בעצם היחידי כל השאר היו בכוונה] הרגיש לי הכי טבעי בעולם ולמה שלא יקרה בעצם. ולמרות שציפיתי שתיהיה מבוכה נוראית בימים שאחרי זה, זה ממש לא קרה ולהפך יכולנו להמשיך ולנהל את אותה מערכת יחסים שהייתה לנו תמיד עם הצחוקים והשיחות נפש פשוט עם בונוס. באמת שאין מאושרת ממני [אבללאנפתחפהלשטןכיאניאומרתאתזהבתחילתכלמערכתיחסים].

דרך אגב קוראים לו אילן.

טוב.. ניראה לי אני שוברת את היד בקרוב.

חיחי