ביום שני ב-7 בבוקר אילן מתקשר להעיר אותי, מספר לי שהוא חזר עכשיו מהעבודה ושהוא הולך להתקלח ולישון וביקש ממני להעיר אותו בסביבות 4 אח"צ, כדי שהוא לא ישן יותר מידי.

בסביבות 11 בבוקר אני מדברת עם המפקד שלי על אה ועל דה ועל עוד דברים שאני צריכה לעשות, כאשר מישהו פותח את הדלת פיתאום ואני תוהה בליבי מה לעזאזל אילן עושה פה כשהוא אמור להיות להיות בבית במיטה שלו משלים שעות שינה, והוא ביכלל אמור לבוא להשתחרר רק ביום רביעי... כלכך שמחתי לראות אותו שהרשתי לעצמי לא לעבוד יותר באותו היום ואת ה-5 שעות שלאחר מכן בילתי איתו במשרד ת"ש שמישום מה היה נטוש..

בנוסף לעצם העובדה שהוא בא סתם כדי לראות אותי הוא גם כתב לי מכתב קצר וסימלי שמאוד ריגש אותי ואסר עליי לקרוא אותו עד שהוא מגיע הביתה. אכשהו אפילו הצלחתי לעמוד בפיתוי. המסכן הגיע הביתה וישר היה צריך לצאת לעבוד שוב.

ביום רביעי הוא הגיע שוב, הפעם כי הוא היה צריך להישתחרר. כשדיברנו בשלישי הוא אמר שהוא יביא לי משהו טעים וטוב לאכל כי אני סוגרת שבת ולא יהיה לי הזדמנות לאכל אוכל אמיתי השבוע. כמובן שהוא שכח, מה שדיי ביאס אותי, יותר ביאס אותי כשגיליתי שהוא רצה להביא לי פטה כבד, שזה בערך הדבר הכי טעים בעולם. לפחות הוא יודע מה אני אוהבת.. הוא הלך דיי מוקדם כי אמא שלו פחדה עליו, ערבים, שטחים וכאלה. כאילו בזמן שהוא שירת בבסיס זה היה בסדר אבל בתור אזרח זה כבר הרבה יותר מסוכן [אוי החמוד שלי אזרח]. הוא פשוט לא היה מספיק זה סתם עשה לי הרגשה איכסה כשהוא הלך... אבל אז משה קנה לי שוקלד והייתי יותר בסדר..

חוץ מזה הגעתי למסקנה שהמשק שלישות החדש העילג והערס שלא מבין שום דבר שאומרים, הוא בנוסף לכל זה גם חתיכת נצנצן. איכשהו השבוע הוא היה רק ביום שני בבסיס. הוא הגיע ביום שני, הלך ביום רביע על הבוקר והיום שלישי הוא נסע ללוות נסיעה. בן זונה מנייאק אמא שלו פותחת, ככה מנצנץ עליי כשאני עוד סוגרת שבת, אמן שיתחיל לעשות שמירות ולסבול קצת!!!

באמת שאלו השבועיים הכי קשים שנאלצתי לסגור, אפילו יותר מהשבת שעשינו פתאום כי הקפיצו אותנו ל-4 ימים.. גם כן מפגרים..

פשוט התחלתי להשתגע, לא יכולתי לסבול להשאר שם, אפילו לקחתי את המפקד שלי לשיחה.. אילן עשה לי כלכך הרבה שיחות נפש על מוטיבציה והערכה העצמית שגרמו לי לבכות כלכך הרבה. יש דברים שלא כיף להתמודד איתם אפילו אם זה לגלות דברים טובים על עצמך, הוא הפך להיות הפסיכולוג הקטן שלי, לא נראה לי שלהגיע למצב שאני פורקת לפניו את כל טראומות ובעיות חיי זה רעיון טוב כלכך, אבל גם ככה הוא מתלונן שאני לא נפתחת אליו. מצד שני זה טוב שהוא גורם לי להתבשל במחשבות האלה, עד כמה שזה מדכא אותי למוות.

כל המצב הנפשי שלי השתפר פלאים ביום רביעי האחרון, היה לנו יום ספורט מה שאמר שהלכנו על אזרחי כל היום ולא רק זה שכבנו על הדשא באיזה קיבוץ נידח ובהינו בבנים מנסים למשוך איזה חבל, ולבעוט בכדור.. מה שהיה הכי נחמד זה שהיה לי טרמפ עד הבית, ביקשתי יפה מהמפקד שלי והוא אישר לי ללכת הביתה, כי גם ככה הייתי צריכה לצאת ביום חמישי ב-6 בבוקר. יצאנו ב-10 בלילה וב-12 וקצת כבר הייתי בבית.. זה דיי לא הגיוני מבחינת מרחק ואין לי מושג איך זה קרה אבל אני לא מתלוננת.

ביום חמישי בבוקר נסעתי לבית חולים 10 לקחת גלולות ולברר איך לעזאזל אני קובעת תור לרופא שיניים. כשסיימתי את זה נסעתי לקניון לתקן את הפלאפון שלי שלא סדוק יותר [וופי!!]. אילן פגש אותי שם ושוטטנו לנו בקניון, אפילו קניתי לו יומן. תיכננו ללכת לים אבל אנחנו כאלה עצלנים שזה פשוט לא עובד. ביום שישי בערב הלכנו לאכול פטה כבד. אני חייבת להגיד שהפטה כבד של אמא יותר טעים, אבל עדיין למרות הדרישות הגבוהות שלי למאכל אני בהחלט יכולה להגיד שנהנהתי מכל ביס אפילו מהריבת אגסים שקצת הפחידה אותי בהתחלה. זה היה כלכך במקום. אני מפנטזת על פטה כבד כבר כלכך הרבה זמן.. באמת שממש נהנהתי בסופ"ש הזה למרות שלא ראיתי אף אחד. אבל אני מניחה שלא ממש היו צריכים אותי... אני אפילו יכולה להצביע על הדבר שמרמז לי על כך, אבל אני לא אעשה את זה..

אגב אחרי שיעור על סמים שהיה לנו, אחד החובשים בא אליי והודיע לי שהוא מעריץ אותי. כששאלתי אותו למה, אז הוא אמר אמר שהוא לא זוכר אבל היתה לו סיבה ואם היתה לו סיבה אז הוא עדיין מעריץ אותי גם אם הוא לא זוכר את הסיבה. אני אישית הייתי מוחמאת, למרות שאני לא מתה עליו..