טרנספורמציה

אני לא יודעת איך להגיד לך כמה אני צריכה אותך,

אני צריכה שתחבק אותי חזק ותלחש לי באוזן כמה שאתה אוהב,

אני צריכה שתמחה את דמעות האושר מעיניי ותגיד - "דיי לבכות נסיכה שלי...",

אני צריכה שתגנוב ממני נשיקות קטנות בזמן שאני שקועה במחשב,

אני צריכה שתנשק אותי בלילה כשאני כבר ישנה,

אני צריכה שתחזיק לי את היד ככה סתם בזמן שאתה נוהג,

אני צריכה שתלטף לי את הגב כדי שארדם,

אני צריכה שתחבק אותי חיבוק שמוחץ לי את הצלעות ומוציא לי קליקים בגב,

אני צריכה שתסתכל למעלה כדי שאני אפנה את המבט ותנשק לי את הצוואר,

אני צריכה שתלחש לי באוזן - "אני אוהב אותך..."

אני צריכה שתחייך מולי כשאני מחייכת אלייך,

אני צריכה אותך בכל שעה, בכל דקה, בכל שניה...

אני צריכה אותך ורק אותך.

מה עוד יכולתי לבקש לי אהוב יקר?

אולי רק את הכוח להבין,

שאתה בצבא ואני בצבא - וזה לא בלתי אפשרי.

זה קשה - אבל לא בלתי אפשרי.

אני מצטערת אם לפעמים אני עושה לך חיים קשים,

אני יודעת שלפעמים אתה לא מבין מה עשית לא בסדר...

אבל זה לא אתה - זאת אני.

לפעמים קשה לי מידי כשאתה לא איתי ואני מרגישה שאצלך זה לא ככה,

אני רק רוצה שתבין, שתרגיש כמו שאני מרגישה כשאתה לא איתי.

כל שנייה שאני לא לידך היא נצח,

וכל פעם שאני לא איתך חלק ממני מת ונקבר.

אני יודעת שזה קשה לשניינו מלאך שלי.

אבל זה הכל נהיה פשוט כי אני סופסוף, מרגישה, מבינה ויודעת -

אני מאוהבת בך.

[סליחה על הכל מלאך שלי - סליחה].

יצאתי לרוץ,

שמתי מכנסי ספורט רחבים,

גופיית ספורט שחורה וקצרה,

נעלי ספורט כחולות ושחוקות

וסרט בשיער.

בדרך ראיתי עטלף,

עף כאילו מסמן לי לאן להמשיך.

הדרך הזאת הייתה סבוכה,

כמו יער ענק,

יער של מחשבות,

חלקן ישנות כמו עצים גדולים,

עם גזע ענק שכבר הספיקו להשריש שורשים עמוק באדמה...

חלקן רעננות וצעירות,

כמו פרחים קטנים שלבלבו לא מזמן וממלאות כל פינה ריקה...

ובדרך ראיתי כלב,

מביט לכיוון שעליי להמשיך בו.

הדרך הזאת הייתה תלולה,

כמו איזור הרהרי,

הרים של רגשות,

חלקים עצומים שאיני יכולה לראות מעברם,

כאלו שחוסמים הכל וכל עוד הם שם אתה מרגיש בטוח ועם זאת מסוקרן...

חלקם קטנים שיכולתי לראות מה נמצא מעברם,

כאלו שעל אף שטיפסתי מעליהם לא הוסיפו לי דבר כי ידעתי מה נמצא מאחור ובכל זאת טיפסתי אותם...

ובדרך ראיתי חתול שחור,

יושב על חומה ומביט עליי ואז אל הדרך.

הדרך הייתה עמוקה וסוערת כמו ים,

ים של ליריקה ולחנים,

חלקם עמוקים עד כדי פחד,

כאלו שכשאתה שומע אותם אתה שוקע אל מקומות חדשים כל פעם...

חלקם שקטים ומרגיעים,

כאלו שכשאתה שומע אותם אתה כאילו צף על המים כשהשמש מרצדת על הפנים ומרגיעה...

ובדרך ראיתי להקה של עורבנים,

על כל העצים מסביבי יוצרים שביל.

הדרך הזאת הייתה שונה.

היה בה הכל וכלום כאחד.

היא הייתה סוערת ושקטה.

עמוקה ורדודה.

תלולה ומתונה.

סבוכה וקלה.

ועכשיו מה שנותר ממנה,

הן זוג נעלי ספורט שזרוקות ליד השידה,

בקבוק מים שלגמו ממנו במדף השני במקרר,

מסך מלא מילים של בחורה תשושה

ונפש אחת שלמה ושקטה.

זאת הייתה דרך אל הלא נודע...

לילה טוב.

זה מוזר.

איך הכל ניהיה שונה בבית של סבא וסבתא...

איך פתאום האוכל נעשה יותר טעים -

אפילו משהו פשוט כמו ספגטי.

ואיך אפילו באמצע הקייץ אני שותה תה חם.

ובבית של סבתא וסבא אי אפשר לשתות תה רגיל,

חייב להיות בו דבש. זה מוזר -

איכשהו, עוד לפני שאני שמה את הדבש בכוס,

לתה יש צבע וריח של תה עם דבש...

והעוגיות שסבתא מכינה הן הכי טעימות,

אמא אפעם לא יודעת איך להכין לי כאלו...

ורק סבא יכול להגיד לי "מאמי" בלי שזה יישמע ערסי,

או פרחי, או שכונתי שכזה...

איך בבית של סבא וסבתא אני יכולה למשוך

שעות בתוך המקלחת...

ואיך כשאני נכנסת הם ישר יודעים שזאת אני,

אמא שלי אפעם לא מזהה ישר שזאת אני כשאני חוזרת.

איך זה שבבית של סבתא וסבא אני מרגישה כמו ילדה קטנה,

אפילו שאני הבת הבכורה והנכדה הכי גדולה...

ובבית של סבא וסבתא הכל תמיד נראה נקי כזה,

אפילו אם יש 1000 כלים בכיור.

ובבית של סבא וסבתא, אפילו כשהוא ריק,

ואני לבד בבית של 4 קומות, אני לא מרגישה אפעם לבד.

ואצל סבא וסבתא להכל יש ריח שונה,

בעיקר כשפותחים את החלונות הקטנים במטבח ויש ריח

מיוחד כזה, שיש רק לעץ תאנים בחצר של סבא וסבתא,

לשום עץ תאנים אחר אין את הריח הזה.

ואיך בבית של סבתא וסבא אני תמיד מתכסה בפוך,

גם בקייץ.

ואיך למרות שאני מכירה כל פינה בבית הזה,

הבית הזה תמיד נותן לי להרגיש שיש בו עוד המון סודות.

ואיך בבית של סבא וסבתא אני יכולה לשבת בשקט במיטה,

וזה פשוט לא יכול לשעמם.

איך זה שאני יכולה לצאת למרפסת,

לנשום אוויר, לעצום עיניים, לקרוא ספר, או סתם להסתכל בכוכבים,

ולהרגיש כאילו שזה הבית שלי. בפעם הראשונה...

והאחרונה שלי...

אי פעם בחיים.