טרנספורמציה

חודש (חודש רישמי בכל אופן), חודש (וקצת) חלף מאז הכרזת האהבה הרישמית שלנו.

מאז, על אף המרחק, התראינו לא מעט, אני זוקפת קרדיט לחגים על כך.

בילנו את חופשת סוכות יחד (פרט לערב חג ראשון).

בערב יום חמישי עם צאת החג הוא הגיע לב"ש ברכבת, שם פגשתי אותו,

באתי מבית סבתי באופקים,  חיכינו כ-20 דק' עד בוא האוטובוס לאילת ומשם בילינו פה,

באילת את החופשה, חגגנו את יום הולדתו ה-18 וקצת באיחור את החודש שלנו כזוג רישמי.

עם בוא הלילה שלפני יום עזיבתו פרצתי בבכי, קשה לשחרר את מי שאוהבים,

מה שלאחר מכן גרר לכך שהוזמנתי (?) לחג שני בביתו שבחדרה.

ביליתי שם את החג ושישי שבת האלו שבאו לאחריו.

אני חייבת לציין שמס' הדמעות שהוזלו היו קטנות יותר, אבל כואבות הרבה יותר.

משכנו ומשכנו - אבל היה עליו  לשוב לבסיס.

הנסיעה חלפה באטימות, דמעה נזלה כמעט לאחר כל הודעה שהתקבלה או נשלחה.

אנחות הנובעות מכאב לא מוסבר באיזור החזה נפלטו לא אחת.

כשהגעתי הבייתה מעולם לא הרגשתי כ"כ לא בבית, על אף שמס' הפעמים שבהן חזרתי לפה

והרגשתי בבית יכולות להספר על כף יד אחת ויישאר בה מקום לעוד...

במראת המדרגות נגלו למולי פנים עייפות שעינהן שקועות בחוריהן מאחורי שקי שינה כהים,

הן אדומות - ספק מעייפות וספק מדמעות, פנים נטולות הבעה, שמוטות קלות, מעלות זכרונות,

משהו בי קיווה שכשאפתח את דלת החדר הוא יהיה שם, ישן, ואני אזדחל לידו...

אתכרבל לצידו, ארים את ידו ואניח אותה על בטני באופן חובק...

אבל במיטה ההיא הייתה רק אחותי שישנה שינה קלה והתעוררה עם פתיחת הדלת והאור שהדלקתי.

בעודי יושבת כאן במרחק של 4 וחצי שעות נסיעה ממנו, ספוגה בריח הבושם שלו,

עיניי מתמלאות במסך נוזלי שקוף שמאיים לפרוץ, הלב פועם את שמו בפראות והראש אומר לי -

זה רק בינתיים - עוד מעט נתראה שוב.

ספי שלי, מלאך, מושלם מדהים שלי...

מתגעגעת אלייך כבר מאתמול - שלך לנצח.

הלורי של עכשיו.

עריכה  -

עדיין מחכה לו, אחרי שלושה ימים נטולי שינה נרדמתי מעט...

התעוררתי וחזרתי לשגרה שבה השינה היא מצרך לא נחוץ במיוחד.

אני לא יכולה לעצום עיניים בלי לראות אותך מולי - ואז לפקוח אותן - לראות שאתה לא באמת כאן...

ולבכות... לבכות על זה שאין ביכולתי ללטף את צווארך בצבעותי ולנשק את שפתייך.

תמיד אמרו לי שאני חזקה - יכול להיות שחלק ממני אכן חזק ואיתן - אבל איתך אני הופכת רכה וחלשה.

אני מוכנה לתת כליה בישביל להיות קרובה אלייך ולראותך לעיתים קרובות יותר.

לא משנה מה יקרה - אין אדם שיוכל לאוהב אותך יותר ממני ואפילו כמו שאני אוהבת אותך ברגעים אלו.

דמעות מציפות את העיניים ומרטיבות את לחיי - עוד מעט נתראה - אני מקווה.

תודה לך שנכנסת לחיי ולקחת את ליבי כשהצעתי לך אותו ותודה יותר מהכל שאתה שומר עליו.

עד שנתראה שוב יקירי -

אני אוהבת אותך כ"כ.

לנצח שלך - לורי.

צוללת אל תוך זכרונות הקיץ האחרון,

כמו אל תוך בריכה צוננת ומרעננת,

פותחת את עיניי מתחת למים לראות

וכל הזכרונות כמו זרם מים,

מופיעים לי מול העיניים:

מסיבות קיץ על החוף כשכולם מזיעים,

נדבקים זה לזה באובדן חושים,

רוקדים תחת זיו כוכבי השמיים,

בתוך המוזיקה בליל קיץ משכר.

ימים שטופי שמש שבהם היינו בים,

אוויר מלוח, חול לוהט,

טיפות מלוחות מתייבשות על העור.

מתמכרים לרחש הגלים והצחוק שמסביב.

לילות ארוכים של סוף אוגוסט,

יושבים במרפסת, צוחקים, נהנים,

מנצלים כל שנייה מהלילות הצוננים,

שהגיעו בסוף היום הלוהט שכלא אותנו.

ופתאום, כמו לצאת מעל למים לקחת אוויר,

הגשם מכה בפניי - לא עוד קיץ.

לא עוד מסיבות בחופים,

לא עוד ימים בים הכחול המלוח,

לא עוד לילות ארוכים במרפסת.

נום לך קיץ, רחוק מהכל,

החורף ישטוף מעלינו את הזכרונות,

יפנה מקום לשובך,

זה היה הקיץ האחרון שלי חופשיה.

ביוני, כשתחזור, אני אהיה חיילת עצובה.

דן מינסטר כתב - "בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה".

טוב, דן, צר לי להודיע לך שפשוט לא ידעת איפה לחפש.

אני לא מאמינה זה הקיץ האחרון שלי חופשייה.

דאמ. צבא ומשם לעולם האמיתי.

קיץ. שלא תגמר לעולם...

כן. עוד שנה בפתח.

מוזר לי - כולם לומדים - ורק אני לא.

קיוויתי שאולי יצא לי לראות יותר ת'חבר'ה שהולכים ללמוד יג' - יד'.

אבל הם כל הזמן עסוקים בלימודים - מובן.

אחים שלי הלכו לקנות ציוד לשנת לימודים חדשה...

כמו כל שנה - קניתי יומן. הוא נראה ריק כ"כ.

מי שלא לומד - התגייס.

תודה לאל על חמשושים ושבתות - אחרת הייתי משתגעת.

החבר הכי טוב בצבא ועד שהוא חוזר הוא עייף כ"כ שהוא ישר נרדם,

כשהוא כבר קם - יוצאים לפגוש את כל החבר'ה.

חסר לי הזמן איכות איתו.

אני חושבת איזה מזל שהקדימו לי את הגיוס -

עוד חצי שנה כזאת והייתי מתחרפנת.

מכ"ית בחייל האוויר - מתאים לי.

בואו רק נקווה שאני לא אפול בקורסים ובמיונים.

ובמקרה הכי גרוע - חודש הבא - כל"צ.

תראו אותי, עוד לא יום בצבא וכבר מדברת בקיצורים.

מלש"בית פעורה - זה מה שאני בינתיים.

וככה גם מתייחסים אליי - ת'כלס - לא הכי כייף בעולם.

אבל תמיד אמרו לי שהשירות הצבאי הוא מה שאני עושה ממנו.

אבודה ומשועממת.

עוד לא יודעת מה יהיה ומה קורה איתי...

שונאת תסכול.

מה עושים במצבים כאלו?

שנה טובה לכולם...

["...ורק המנגינה לעולם נשארת"].