נשבר לי מהכל.
אני יודעת, אני יודעת שזאת שנה אחרונה ואין טעם להרוס אותה,
שאין טעם לעבור עכשיו, שאין טעם לפרוש עכשיו...
שצריך פשוט לסיים עם זה.
אבל אתם לא צריכים לעבור את זה!
אתם לא צריכים ללכת כל יום בשכבה ולהתמודד עם מבטי שנאה,
להכנס לכיתה ולהגיע בהליכה מהירה למקום הישיבה שלכם כדי לברוח מכל מבטי הזלזול.
חצי מהם סתם שונאים אותי, אין להם סיבה אמיתית.
החצי השני בכלל לא מכירים אותי, אבל מה שהם שמעו גורם להם לזלזל בי.
פעם הייתי אוהבת שיעורים שיש בהם דיונים,
כי אז יכולתי להראות לכולם מה אני חושבת, לטעון דברים ולהראות שיש בי מעבר למה שרואים.
היום? היום אני מתחמקת מהדיונים האלו, יושבת בשקט בצד, כי אני יודעת שלא משנה מה אני אגיד אנשים פשוט יתקעו בי מבט זועם של "למה את בכלל פה? מה את קשורה?"
או סתם ימשיכו להתעלם ממני כאילו אני אוויר בכיתה...
זה כבר מאוס. זה כאוב, זה מעיק.
והם מצפים שאני בן לילה אקום בבוקר ואלך לבית ספר ואהיה תלמידה למופת...
זה לא יקרה. זה קשה.
אני לא מסוגלת נפשית להמשיך ללכת כשכל פעם שאני עוברת אני יודעת שמדברים עליי,
אני מתבאסת כשאנחנו לא לומדים בכיתת חינוך שלנו כי אני יודעת שרוב הסיכויים הם שאם יושיבו אותי ליד מישהו הוא יעבור מקום....
אני מתחרפנת מלחפש מה לעשות בהפסקות, כי זה לא נחמד לשבת על הקצה של המדרגות עם האמפי ולקוות שמישהו יבוא להציל אותי מהבדידות...
אני הולכת זקוף ומחייכת ואומרת לכולם - הכל בסדר, אם בכלל שואלים.
כי אני לא חלשה! ואם אני נסדקת לפעמים.... אז אסור שיראו.
כי אנשים פשוט ינצלו את החולשה הזאת...הם ידרכו עליי עם זה.
אז הבדידות חונקת אותי.
אני נוסעת וכל פעם מתבאסת לחזור לאילת.
אז עד שאני נוסעת אני מנסה לא לצאת או להנות או להפגש עם אנשים שיקרים לי כי אח"כ אני יודעת שאני פשוט אתבאס יותר לחזור...
ומעבר לכך, אני אמורה לא לבכות ולא להרגיש רע,
לחייך, להגיד זאת שנה אחרונה ולסיים כבר,
אבל זה יותר קשה ממה שזה נשמע.
למה אנשים נותנים לך חיבוק ומתעקשים להישאר כשאתה רוצה לבד?
או עוזבים אותך בשקט כשאתה הכי צריך מישהו שיקשיב לך?
או שהם מדברים ומסבירים כשהם פשוט צריכים להיות שם ולתת לך יד?
המשפחה שלי תמיד צוחקת עליי, אני לא נותנת להם שום סיבה לגאווה, אני כלום בעצם.
לא חברים, לא משפחה, לא כלום.
הם צודקים - כנראה שבאמת לא ייצא ממני כלום, שאני משלה את עצמי שאני יכולה,
למרות שאין בי משהו כ"כ מיוחד שייתן את הפוש הזה להמשיך הלאה.
כולם דוחפים אותי אחורה, במקום קדימה, אז מה הפלא שאני מרגישה כמו אפס?
"אז לא נותר לי דבר מלבד דמעות,
וכל מה שאני יכולה לעשות עכשיו,
זה פשוט לשבת מהצד ולבהות,
בחיים של זוהר שיכלו להיות,
אם הייתי יותר מאשר...
בחורה פשוטה שכזאת..."
אז עלה רביעי למזל, לא?
נותר לי רק לקוות.
כי השברים האלו הם long gone החלמה..
"כשהכל יעבור והזמן ייגמר -
הכאב העקשן הזה יתחלף באחר..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
