טרנספורמציה

אני לא יודעת איך להגיד לך כמה אני צריכה אותך,

אני צריכה שתחבק אותי חזק ותלחש לי באוזן כמה שאתה אוהב,

אני צריכה שתמחה את דמעות האושר מעיניי ותגיד - "דיי לבכות נסיכה שלי...",

אני צריכה שתגנוב ממני נשיקות קטנות בזמן שאני שקועה במחשב,

אני צריכה שתנשק אותי בלילה כשאני כבר ישנה,

אני צריכה שתחזיק לי את היד ככה סתם בזמן שאתה נוהג,

אני צריכה שתלטף לי את הגב כדי שארדם,

אני צריכה שתחבק אותי חיבוק שמוחץ לי את הצלעות ומוציא לי קליקים בגב,

אני צריכה שתסתכל למעלה כדי שאני אפנה את המבט ותנשק לי את הצוואר,

אני צריכה שתלחש לי באוזן - "אני אוהב אותך..."

אני צריכה שתחייך מולי כשאני מחייכת אלייך,

אני צריכה אותך בכל שעה, בכל דקה, בכל שניה...

אני צריכה אותך ורק אותך.

מה עוד יכולתי לבקש לי אהוב יקר?

אולי רק את הכוח להבין,

שאתה בצבא ואני בצבא - וזה לא בלתי אפשרי.

זה קשה - אבל לא בלתי אפשרי.

אני מצטערת אם לפעמים אני עושה לך חיים קשים,

אני יודעת שלפעמים אתה לא מבין מה עשית לא בסדר...

אבל זה לא אתה - זאת אני.

לפעמים קשה לי מידי כשאתה לא איתי ואני מרגישה שאצלך זה לא ככה,

אני רק רוצה שתבין, שתרגיש כמו שאני מרגישה כשאתה לא איתי.

כל שנייה שאני לא לידך היא נצח,

וכל פעם שאני לא איתך חלק ממני מת ונקבר.

אני יודעת שזה קשה לשניינו מלאך שלי.

אבל זה הכל נהיה פשוט כי אני סופסוף, מרגישה, מבינה ויודעת -

אני מאוהבת בך.

[סליחה על הכל מלאך שלי - סליחה].

חודש (חודש רישמי בכל אופן), חודש (וקצת) חלף מאז הכרזת האהבה הרישמית שלנו.

מאז, על אף המרחק, התראינו לא מעט, אני זוקפת קרדיט לחגים על כך.

בילנו את חופשת סוכות יחד (פרט לערב חג ראשון).

בערב יום חמישי עם צאת החג הוא הגיע לב"ש ברכבת, שם פגשתי אותו,

באתי מבית סבתי באופקים,  חיכינו כ-20 דק' עד בוא האוטובוס לאילת ומשם בילינו פה,

באילת את החופשה, חגגנו את יום הולדתו ה-18 וקצת באיחור את החודש שלנו כזוג רישמי.

עם בוא הלילה שלפני יום עזיבתו פרצתי בבכי, קשה לשחרר את מי שאוהבים,

מה שלאחר מכן גרר לכך שהוזמנתי (?) לחג שני בביתו שבחדרה.

ביליתי שם את החג ושישי שבת האלו שבאו לאחריו.

אני חייבת לציין שמס' הדמעות שהוזלו היו קטנות יותר, אבל כואבות הרבה יותר.

משכנו ומשכנו - אבל היה עליו  לשוב לבסיס.

הנסיעה חלפה באטימות, דמעה נזלה כמעט לאחר כל הודעה שהתקבלה או נשלחה.

אנחות הנובעות מכאב לא מוסבר באיזור החזה נפלטו לא אחת.

כשהגעתי הבייתה מעולם לא הרגשתי כ"כ לא בבית, על אף שמס' הפעמים שבהן חזרתי לפה

והרגשתי בבית יכולות להספר על כף יד אחת ויישאר בה מקום לעוד...

במראת המדרגות נגלו למולי פנים עייפות שעינהן שקועות בחוריהן מאחורי שקי שינה כהים,

הן אדומות - ספק מעייפות וספק מדמעות, פנים נטולות הבעה, שמוטות קלות, מעלות זכרונות,

משהו בי קיווה שכשאפתח את דלת החדר הוא יהיה שם, ישן, ואני אזדחל לידו...

אתכרבל לצידו, ארים את ידו ואניח אותה על בטני באופן חובק...

אבל במיטה ההיא הייתה רק אחותי שישנה שינה קלה והתעוררה עם פתיחת הדלת והאור שהדלקתי.

בעודי יושבת כאן במרחק של 4 וחצי שעות נסיעה ממנו, ספוגה בריח הבושם שלו,

עיניי מתמלאות במסך נוזלי שקוף שמאיים לפרוץ, הלב פועם את שמו בפראות והראש אומר לי -

זה רק בינתיים - עוד מעט נתראה שוב.

ספי שלי, מלאך, מושלם מדהים שלי...

מתגעגעת אלייך כבר מאתמול - שלך לנצח.

הלורי של עכשיו.

עריכה  -

עדיין מחכה לו, אחרי שלושה ימים נטולי שינה נרדמתי מעט...

התעוררתי וחזרתי לשגרה שבה השינה היא מצרך לא נחוץ במיוחד.

אני לא יכולה לעצום עיניים בלי לראות אותך מולי - ואז לפקוח אותן - לראות שאתה לא באמת כאן...

ולבכות... לבכות על זה שאין ביכולתי ללטף את צווארך בצבעותי ולנשק את שפתייך.

תמיד אמרו לי שאני חזקה - יכול להיות שחלק ממני אכן חזק ואיתן - אבל איתך אני הופכת רכה וחלשה.

אני מוכנה לתת כליה בישביל להיות קרובה אלייך ולראותך לעיתים קרובות יותר.

לא משנה מה יקרה - אין אדם שיוכל לאוהב אותך יותר ממני ואפילו כמו שאני אוהבת אותך ברגעים אלו.

דמעות מציפות את העיניים ומרטיבות את לחיי - עוד מעט נתראה - אני מקווה.

תודה לך שנכנסת לחיי ולקחת את ליבי כשהצעתי לך אותו ותודה יותר מהכל שאתה שומר עליו.

עד שנתראה שוב יקירי -

אני אוהבת אותך כ"כ.

לנצח שלך - לורי.

צוללת אל תוך זכרונות הקיץ האחרון,

כמו אל תוך בריכה צוננת ומרעננת,

פותחת את עיניי מתחת למים לראות

וכל הזכרונות כמו זרם מים,

מופיעים לי מול העיניים:

מסיבות קיץ על החוף כשכולם מזיעים,

נדבקים זה לזה באובדן חושים,

רוקדים תחת זיו כוכבי השמיים,

בתוך המוזיקה בליל קיץ משכר.

ימים שטופי שמש שבהם היינו בים,

אוויר מלוח, חול לוהט,

טיפות מלוחות מתייבשות על העור.

מתמכרים לרחש הגלים והצחוק שמסביב.

לילות ארוכים של סוף אוגוסט,

יושבים במרפסת, צוחקים, נהנים,

מנצלים כל שנייה מהלילות הצוננים,

שהגיעו בסוף היום הלוהט שכלא אותנו.

ופתאום, כמו לצאת מעל למים לקחת אוויר,

הגשם מכה בפניי - לא עוד קיץ.

לא עוד מסיבות בחופים,

לא עוד ימים בים הכחול המלוח,

לא עוד לילות ארוכים במרפסת.

נום לך קיץ, רחוק מהכל,

החורף ישטוף מעלינו את הזכרונות,

יפנה מקום לשובך,

זה היה הקיץ האחרון שלי חופשיה.

ביוני, כשתחזור, אני אהיה חיילת עצובה.

דן מינסטר כתב - "בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה".

טוב, דן, צר לי להודיע לך שפשוט לא ידעת איפה לחפש.

אני לא מאמינה זה הקיץ האחרון שלי חופשייה.

דאמ. צבא ומשם לעולם האמיתי.

קיץ. שלא תגמר לעולם...