מי היה מאמין שאני אעיף עפיפונים.

כאחרון האדיוטים, עם חיוך טיפשי, אביט על חתיכת בד מתנופפת תוך כדי ויכוח עם ילדון בן 3.5 על תור מי להחזיק.

אותי, אף אחד לא לקח להעיף עפיפונים, לא שממש היה חסר לי ואולי זו גם הסיבה שתמיד מצאתי את כל העניין די טיפשי, עד שבאה הדרישה שאחריה כבר לא היו לי יותר מדי ברירות. תראו אותי היום – שני עפיפונים גדולים בכוננות ממתינים בתא המטען ברכב לרגע הפקודה.

מי היה מאמין שאני אעיף עפיפונים,

מי היה מאמין שבערב, אחרי שקריוס ובקטוס נרדמו, אעבור בין חדרי הבית לאסוף צעצועים זרוקים ולהחזירם למקום רק כדי שלמחרת יתעופפו לפינה אחרת בבית. כמו משהו שלקוח מסרטי הטלוויזיה האמריקאים בשקל על פאקינג סאברביה.

הדבר האחרון שהייתי רוצה זו מראה מולי שאין סיכוי גדול מדי שאמצא חן במה שמשתקף ממנה.

למה כל זה, ראיתי אתמול את הפרק הראשון של מחוברים.

האמת שהגרסה הנשית מהעונה הקודמת לא נתפסה אצלי, צפיתי בשלושת הפרקים הראשונים ועוד שנים שלושה מסוף העונה ודי התעייפתי מהברברת והתחבטות האין סופית, הדשדוש בנוירוטית נשית בשיאה סביב כמה דרכים ניתן לומר או לבטא את התרחיש הבא –

לכל ילדה עם היוולדה מובהר לה שהיא נסיכה ובקרוב יגיע הנסיך על הסוס הלבן שיקח אותה הרחק מכאן לחיות באושר ועושר. אז למה זה לא קורה?

ריחמתי על הגברים שנקלעו בדרכן ולטעמי רק שתים מהחמש היה מה להציע, האחרות כל דקת מסך נוספת איתם עוררו בי סלידה והן די היו – one trick pony.

הפרק מציג 3 מתוך חמישה ולמעשה הותיר להמשך את מי שכביכול אמורים להיות שני התותחים שבסדרה. לבינתיים השתתפו רן שריג, שותף לכתיבה של רמזור, לואיס, איזה ילדון פראח ממצפה רמון ובחור נוסף, ששמו פרח לי שעשה אקזיט קטן לפני מספר שנים והיום מנסה לשחזר את ההצלחה.

האחרון הוא אישיות גבולית (טוען את זה בעצמו), אובססיבי ונירוטי, אבל מעניין לראות את הצורך שלו להוכיח שההצלחה הראשונה לא הייתה מיקרית והחובה שלו לעולם להצליח שוב.

 feisty little bugger.

הערסון ממצפה רמון אולי יעורר משהו אצל אנשים מסוימים, אותי בעיקר עניין החבר הרוסי שלו, סטריאוטיפ פנומנאלי של נער משועמם רגע מלהתפוצץ והסיבוב שלהם בלילה במצפה רמון כאשר הוא מנסה לשכנע למצוא מישהו ורק משעמום לדפוק לו מכות, דומה רק לתאונה דרכים שאתה לא יכול להתיק את העניים ממנה.

מי שריתק אותי היה רן שריג, לא בגלל עבודתו, או האישור למריחואנה רפואית (אני מזיל פה דמעה) אלא הזוגיות שלו. הוא נשוי בשנית ויש לו שתי ילדות, אחת מכל אישה.

איך שהמצלמה תפסה בפעם הראשונה את הפרצוף הלימוני של הנוכחית שלו, היא אפילו לא הייתה צריכה להוציא מילה וכבר חשבתי "איזה טיפוס" וניסיתי להבין איך מישהו מוצא את עצמו יום אחד חי עם דבר כזה. הפרצוף שלה אומר הכל – אכזבה. אכזבה מהכל, מהחיים, ממשפחתה, מעבודה, מהקיום הרגעי שלה על כדור הארץ ובעיקר מהבנזוג.

ואז הגיע אחד הרגעים הטלוויזיונים מהגדולים ביותר שצפיתי מעודי.

לא ניתן לתסרט רגע כזה, שום בימוי או שחקן מוכשר מסוגל לייצר את הסיטואציה הזו בשלמות ששודרה בפרק הזה.

נסו לחשוב על הופעות המשחק יוצאות הדופן שזכורות לכם – תמיד אלה היו דמויות גדולות מהחיים: ברנדו בסנדק, פאצ'ינו בפני צלקת או אנטוני הופקינס בשתיקת הכבשים, לא דמויות ממוצעות אמיתיות.

הזוג יושב בערב בסלון, לאחר שהילדה נרדמה והמחובר מנסה לשכנע את בת זוגתו שעדיין יש ביניהם זוגיות. לא ניתן לזקק את תמצית התחושות האלה לשום אירוע מבוים.

"תעשני איתי" הוא שואל במבט טיפשי וחרמן.

היא מסרבת ביאוש קטטוני.

בתת הכרה שלו הוא בטח יודע באיזה מקום הם נמצאים אבל זה עדיין לא חדר לקופסא באופן חד וברור.

הוא מנסה לפתות עם אמבטיה וקצף אבל היא נותרת בלימוניותה.

"אז אולי תשתי איתי כוסית?" הוא מנסה

ולרגע הם עוד מתווכחים מי יביא את המשקה וכמובן שניה מאוחר יותר הוא מציב שתי כוסיות מלאות לפניהם.

היא מביטה בגועל בכוסית ואח"כ בו, לבחור אין צל מושג כמה האכזבה אצלה עמוקה ממנו, אין לה עניין עכשיו לשחזר לשנייה את חודשי החיזור הראשונים כשהזדיינו חמש פעמים ביום בכל פינה בבית, היא כועסת על הכל.

"שתי" הוא מנסה בהבעה מסטולית שיש בה עוד תקווה "תשתחררי קצת" ובמחי משפט מפי מי שאמון על משפטי מחץ פאנץ ליינים, הוא קובר את המסמר האחרון בארון.

"עכשיו בטח אני לא אשתה" היא מכריזה בשנאה תהומית כלפיו, על כל מה שהוא ועל שהוא הביא אותה לרדידות הבינונית שהם חייה.

המצלמה ישר עליו והוא מביט בה המום, בהתחלה בהבנה שזרע היא לא תגרום לו לשפוך היום ואט, אט התדהמה הופכת לכעס ובסוף להשלמה עם בור החרא שהחיים שלו הפכו להיות.

רגע טלוויזיוני מושלם.

בום!

יצאתי לחצר ועישנתי שלוש סיגריות אחת אחרי השניה.

החיים מצחיקים ואני חשבתי לפני מספר שנים שאל באנדי הוא גדול פילוסופי תקופתנו כשאמר -

 my wife is like the black widow, before she kills she likes to mate

האירוניה.

ואם כבר זמן מסך,

כשרוברט האריס הוציא את סופר הצללים, רצתי לקנות וכאשר שמעתי שפולנסקי עתיד לביים מהספר סרט חיכיתי בקוצר רוח, האמת שניהם סתמיים.

הקוריוז בסרט הוא הופעת אורח קצרה של אלי וולך בן ה -92 או משהו כזה, שזכור כטוקו מהטוב הרע והמכוער.

תמיד אמרתי שהסרט הזה עומד בודד בראש סרטי המערבונים בגלל וולך, אין ספק שליאונה וקלינט הם חלק מהצלחה, אבל וולך הטיס אותה מעלה,

כמו עפיפון מעל ראשי הג'ון ווינים והצ'רלס ברונסונים.