במסגרת פינות הפנאי ברשת, פורום ביקורת מסעדות בתפוז משמש עבורי אינדיקטור אמין למתרחש והמתחדש בעולם המסעדות וכמי שאוכל לא מעט בחוץ, זהו כלי מאד שימושי.

רוב כתבי העיתונים והמגזינים הם כותבים מטעם ותמורת קופון לשתיה חינם יקחו את הקורא לביקור קסום בערבי הכיתה משחר נעוריו כששיחק בעוז עם ילדה וקוקיות שבע דקות בגן עדן בתיאור מנה תפלה וסטנדרטית.

הפורום ניער ממנו את רוב היחצ"נות, המנהלות כשומרי סף מאיימות ינעצו את שיניהן בכל מי שינסה לתעתע בקוראי הפורום (בדיקה קצרה מתי נרשם לאתר או כמה הודעות פרסם עד כה בדר"כ יהוו מידע מספק). ביקורות חיוביות ישלחו את הקוראים הקבועים לביקור ויוסיפו את רשמיהם על מקום, מה שיוצר מאגר די אמין.

אבל לא לשם כך התכנסו, הרי את כולנו הסחי מעניין ולא אינפורמציה זמינה כזו או אחרת, רק דשדוש טובעני בביצת המדמנה יתן לנפשנו המעונה כמה רגעי שלווה.

תחת ביקורת כלשהי, פרסמתי תגובה משלי למסעדה הנסקרת וזכיתי למספר תגובות שמאחת מהן, די בקלות, זיהיתי את חיצי הפלרטוט. הכותבת לא הייתה זכורה לי ולחצתי לראות את פרטיה. להפתעתי הרבה תמונה היתה מצורפת, אולם בגודל התיבה שעלתה, מעבר לצללית קשה היה להבחין. לחיצה נוספת כבר הקפיצה את התמונה לכמעט גודל מלא של המסך, מה שהקפיץ לא פחות מהר אותי לתפוס מרחק מכל מה שקשור לצג ולפלוט "יא ווארדי!!! איזו מדוזה!"

החשש במקרים האלה, כשהם מתרחשים במקום עבודתך, שמישהו יציץ למשרדך וישאל משעמום "אמרת משהו?" ויתחיל לתהות מי זו הבחורונת שאת תמונתה מצאת לנכון לעלות. האזור הזה גם כך סובל אצלי מרגישות יתר. אחד המיילים הראשונים שקבלתי אי פעם היה מחבר שהטיב עימי ושלח תמונה של מישהי, כורעת, עירומה ובשלבים הראשונים של החדרת קקטוס לוגינתה. מזלי, כמובן כהרגלו, שפר עלי ואיך שהתמונה עלתה במלוא תפארתה המזכירה נכנסה. בפראות ניסיתי להוריד את התמונה הארורה, היא התקרבה כדי לראות מה קורה בדיוק על המסך וקלטה משהו שאין לי מושג מהו עד יום. ישבתי מולה מזיע וסמוק, לאחר רגע שהתפללתי לארבעת גרמי שמיים שברק ירד ויקח אותי או אותה מישם, היא צייצה" וואי, מה זה היה? תמונה של חייל?"

מהאימה לא הייתי מסוגל לבטא מילה ורק הבטתי בה מנסה לקלוט אם היא רצינית. הזמן עד שהיא עזבה את החדר נראה קצר בהשוואה לנצח. מאז מספר פעמים היא התפרצה לחדרי כדי לנסות לתפוס אותי עם עוד תמונה של חייל או חיילת....

רק נאמר -  שמאותו רגע אני נזהר. 

מפוחד שאתקל שוב במבטה המבעית של המדוזה שבעיניים חודרות,  זוכות בתואר כלא נעימות ביותר שנתקלתי מעודי, עסוקות באותו רגע לצפות בי מהמסך, גיששתי בראש מוסט מהם לעכבר לסלק את האימה.

אחר כך, קצת הרהרתי בנושא.

הגישה "וואלה, זו אני, מדוזה" עושה שכל, למנוע מריחת שעות של פלרטוט דרך תוכנה או פלטפורמה חברתית כלשהי שעלולים להוליד אכזבה בצד השני, שהוא בטוח שמאחורי המילים המתוקות מסתתרות פטמות לא פחות מתוקות של הביישנית הזו, נו איך קוראים לה? בר רפאלי.

היא קבעה – תתמודד ואם מתאים, נמשיך.

מעניין.

אין לי מושג כיצד האירוע הבא נשכח מזכרוני ועוד יותר מדוע נזכרתי בו בהקשר הזה, אבל הנה הוא לפניכם.

מספר חודשים לפני שהכרתי את הגברת, התקשרתי לחבר (כקוריוז, אותו חבר מהעלמה והקקטוס) שהיה במקום עבודתו ואחרי מספר דקות והלצות מפגרות של חברים ותיקים, קול נשי נשמע במהומהם בקרבתו. מאותו רגע, למרות שפיזית היא לא אחזה שפופרת, היא הפכה לשותפה לשיחתנו. כך וכך דקות מאוחר יותר, חרגתי מהכללים שהנחו אותי עד אותו יום ודי הגנו אלי ושמרו ממני כל מיני אינצידנטים מיותרים. תחת שבועה במשפחתה ובספר התנ"ך היא מכרה לי את חברתה הטובה משיעורי האירובי ככוסית שאני חייב להכיר וכל רגע מבוזבז הוא טעות פטאלית, כי אצל אלה - אין הרבה מרווחי זמן לבד.

תחת המשפט הכי מטומטם שקיים "מה יש לך להפסיד" התקשרתי ובאותו ערב הייתי בדרכי לאסוף אותה מדירתה.

רק to set the record straight, אני לא מאמין בניסים, כל תקוותי היתה שאולי יצא באותו ערב משהו מעניין למשש.

נעמד מול האינטרקום של הבנין לחצתי על הפעמון ו...כלום, אין תגובה.

מחכה רגע ולוחץ פעם שניה – כלום.

שלישית ורביעית

ואני עם פרצוף של WTF ?!?

"כוס אמ-אמעק" שחררתי והסתובבתי חזרה לצעוד לרכב. עשיתי אולי שנים, שלושה צעדים ומישהי נכנסה לשביל של הבית ושאלה אם אני זה אני.

אבחון מהיר קבע שמה שהיה לי ברור שכוסית זה לא אכן אושש, למרות הפרצוף הסביר, חסר קצת מסה באזור החזה. "נעלה?" היא שאלה ומבלי לחכות לתשובה פתחה את דלת הבניין תוך כדי מענה לשיחת טלפון.

עד לדירתה, היא סיימה את השיחה בררה מה ארצה לשתות וענתה לשיחה טלפון נוספת.

חלפו כמה רגעים, היא חזרה עם כוס קפה עבורי וכבר הספיקה לענות לשיחת טלפון שלישית.

פופולאריות כזו היא רק אצל בחורות שכבר הרבה זמן פנויות, יש להן את מרווח השעות לעודד, להזין ולטפח מעגל חברים. אני לבינתיים הסתובבתי בדירה עם הקפה ביד, זורם בטבעיות לחדר השינה שלה.

היא מציצה פנימה אומרת משהו לעברי ובעודי משחרר את אחד מהגיגי מנפצי קרח אצל הקרות והנוקשות בבתולות, היא מפסיקה אותי בתנועת יד אחת מבטלת ובשניה עונה לעוד שיחת טלפון ועוזבת את החדר. "בואנ'ה, הבחורה פסיכית" אני מחרר לעצמי, גומר בשלוק אחרון את הקפה, מניח את הכוס ומתחיל לנוע לצאת מתאטרון הפיגור של נערות הטיפש עשרה.

אני מוצא אותה מדברת בהתלהבות במטבח, מביטה לעברי בחיוך של "עוד רגע אני איתך" ואני אומר לה תוך כדי פתיחת הדלת "היה אחלה אבל לי זה הספיק, ביי".

היא מתחילה לרדת אחרי במדרגות "מה??? אבל מה קרה אני לא מבינה?" תוך כדי שאת השיחה היא אפילו לא ניתקה והטלפון בידה.

אני עוד מספיק לשמוע אותה אומרת "חכה רגע", ברור לי שאין כל סיכוי שאני אפילו נותן לזה עוד שנייה, כמו לוט בשעתו מבלי להביט לאחור הגברתי צעדים ועשיתי מייקל סקופילד משם.

אני מניח שתמונה אחת, אפילו קטנה, היתה חוסכת לי את הדלק.