איזה בוקר,

האמת...הכל מתחיל מתישהו אתמול קצת לפני חצות.

מנצ'סטר יונייטד וברצלונה מבטיחות את עלייתן לשלב הבא, חצי גמר ליגת האלופות ולמה אני מוצא עניין בנושא מעבר לחיבתי למשחק וכי מדובר במפגש מבטיח בין ענקיות בתחום?

כיוון שהארוע יתרחש בחול המועד פסח ופלטתי לגברת מה דעתה על איזה סייסטה ספרדית בניחוח קאטלוני בתקופה, תוך כדי ביקור באחד הערבים בהיכל התהילה הקאמפ נואו. או במילים אחרות בואי ניסע לברצלונה בחול המועד כדי שיצא לי לראות את המשחק יחד עם עוד 105000 צופים נלהבים.

אז הבוקר התחיל עם חיוך ובעודי הוזה על רונאלדו ורונאלדיניו, צפצוף עליז נשמע מעלי,

על קו החשמל ישב לו בולבול שובב שירה לעברי שליכטה צהובה שזהרה כמו הלל בן שחר לעומתי והוא המנאייק פלט עוד צווחה והתעופף. כל גופי התכווץ וכמכונה משומנת בזריזות של חתול זינקתי הצידה לחמוק מהטיל ששוגר. כמעט מעדתי לכביש ורכב שעבר באותו רגע דאג להזכיר בצפצוף, קצת פחות עליז, שהוא באזור. בכלל מערכת היחסים בין הנהגים בארץ להולכי הרגל היא מופלאה, השניים משוכנעים שאין בניהם כל קשר.

הנהגים, אם מזהים הולך רגל תמים שמתקרב למעבר חצייה, דוחפים מיד את הדוושה עד הקצה, כדי להבהיר להולך – אם ירדת לכביש חביבי, ההימור הוא לחלוטין עליך.

שים רגל על הכביש בגרמניה, לא רלוונטי כמה הפתעת את הנהג הקרוב אליך - הוא יבלום, לא משנה ששנייה קודם הוא ראה מאחוריו במראה סמיטריילר טסה לכיוונו במאתיים קמ"ש, הוא יבלום. חוק זה חוק (גם אם החוק אומר להרוג יהודים, חוק זה חוק).

וההולכים מצידם, כל אחד תקוע לו סוללרי מסוג אחר באוזן, בלי שום מושג איפה הצעד הבא שלו יעשה העיקר לצרוח עוד כמה הברות לאפרכסת.

כן, הברברים בשער ויש לדאוג לשמור אותו סגור (באנגלית גם זה נשמע יותר טוב).

אומרים שציפור מחרבנת עליך זה מזל טוב, אני אשמור את המזל הזה לאחרים.

וקצת על כאלה עם פחות מזל –

אין אצלנו בהיסטוריה המשפחתית תאומים ומאז שנחתה ההפתעה בחיקי, אני משיב כשאני נשאל בנושא "מישהו הרי צריך להתחיל את השרשרת". לא מדויק והיום נודע לי מעט יותר על שרשראות.

ההורים שלי היו באירוע משפחתי וכמובן השיחה מהר מאד התגלגלה לאזור הנכדים כשאמא שלי, כסבתא טובה, דואגת לספר לסביבה על אייזק ואלברט (ניוטון ואיינשטיין בהתאמה) ומסיימת בטענה שאין לה מושג איך הגיעו תאומים למשפחה. אבל לבני הדודה שלה היה קצת יותר מושג מסתבר ממנה.

כשהגרמנים פלשו לפולין במלחמת העולם השנייה, אמי ואחיה היו מאד צעירים בגילם על גבול התינוקות ולכן גם המידע שיש לה על התקופה, מעורפל עקב הזמן שעבר והאבולוציה הטבעית שכל סיפור עובר במהלך השנים.

אין לה בדיוק מושג מי, אבל העלו את סבתא שלי ושני ילדיה הקטנים, דודי ואימי, על הרכבת לרוסיה. יחד איתם היו שתי אחיותיה של סבתי. מי דרש מהם לעלות? לא ברור, אבל מה שכן ברור לאימי זה לא נעשה מבחירה. סבי ואחיה של סבתי, ששמעו כי מעלים יהודים לרכבת לרוסיה, רצו אל התחנה לברר מה בדיוק מתרחש.

כשזיהו את סבתי והילדים, הם דרשו לעלות גם הם, אבל סבתא שלי התנגדה, במחשבה שעוד זמן קצר במילא יחזרו ויש לדאוג לאביה החולה. סבי, שלצערי לא זכיתי להכיר אותו ומהסיפורים כנראה היה אדם מאד מיוחד ודאי לאור הצלחתו בהתמודדויות שנאלץ לעבור בחייו, הבין שמשהו בסיטואציה לא מסתדר עם ההגיון שלו ועלה לרכבת. את אחיה של סבתי הם שכנעו להשאר. הרכבת הובילה אותם לרוסיה הלבנה וע"י כך ניצלו מהמחנות.

אביה של סבתי, אחיה ואחותה הנוספת, נרצחו ע"י הגרמנים.

השנים והאירועים עצמם, כנראה גרמו לעובדה מסוימת לחמוק ולהעלם בין פיסות רבות של מידע שכנראה כבר לעולם לא אדע – האח והאחות של סבתי היו תאומים.

אז עכשיו הראש הולך אפילו יותר רחוק ומגיע עד סיפורי הזוועה על מנגלה,

באמת לעולם לא אדע ורצון לדעת שאולי אצל אחרים היה צורך, לשמחתי אין לי, יש רק קצת יותר משמעות בעיניי לאור הידיעה, לחבר'ה שלי.