הנסיך ולאד, האבא הרוחני לסיפורי דרקולה,

זכה לתואר המשפד ולשם שגור בפי כל,

בזמן שנהל מלחמת גרילה מתישה כנגד הפולשים הטורקים לארצו.

כדי להוציא להם את החשק להמשיך את שהייתם בערבות רומניה, החליט להותיר להם מזכרת חביבה בצורה של 20,000 חיילים טורקים שנשבו עד אז, משופדים על חניתות.

יער הגוויות המשופדות מעורר הפלצות, הבריח את הצבא הטורקי.

אני מדמיין לפעמים גרסה דומה לביצועיו של ולאד,

הפעם יער אמיתי, בגרסה שלי,  שמשתלשלים מענפיו חבלי תלייה רק במקום טורקים, בקצה כל הוואנאביז של העיר.

בכל פינה סרוחה ורוויה באנשים רצף של דמויות מפלסטיק, מזייפות אושר סינטטי ועסוקות במי מתבונן עליהן. לכל מקום שאני מגיע אני מרגיש את האווירה הלחוצה הזו, אין מינימום של רוגע והנאה מזה שיצאת לבלות. ואני לא מבין את זה או בעצם אני אולי קצת כן מבין.

על הפגם המובנה שנדמה לנו שאצל אחרים יותר טוב יש להוסיף את הסיטואציה

שאתה מגיע למקום ועומד פוץ בכניסה שרק מטוהר לב אמיתי עושה לך טובה ומכניס אותך.

עצם המפגש הזה מותיר באדם הממוצע סטרס על המבחן שהוא עבר הרגע, עמד בו ואולי הוא לא כל כך ראוי להכלל בקבוצה הנבחרת של אלה שקדמו לו.

אני אפרט במטרה לבהר מעט את הנקודה משלושה ארועים בסופ"ש האחרון.

RDB היא מסעדה חדשה של שף שעיקר פרסומו בא מהעובדה שהוא סוגר את מסעדותיו המצליחות, לכאורה, תוך זמן קצר. אנחנו מגיעים ללא הזמנת מקום והמארחת מתחילה להתעווז עלי (אין לי בלקסיקון מילה אחרת מלבד להתעווז כאשר אתה מגיע למסעדה שסטייק עולה בה 170 ₪ ובתמחור לא נכלל לק באשכים כל זמן שנוכחותך האלוהית שוהה במקום) – "הזמנתם מקום?" היא מבררת בקרירות וממשיכה עם "זה מאד בעייתי אם לא..." ואני מתחיל להשתכנע שסיכה אי אפשר להכניס פנימה מרוב סועדים. אנחנו כבר שם ואני מגשש "אין מקום? גם לא על הבר?"

היא בוחנת אותי לרגע ולוחשת באיום "אבל תוך שעה וחצי תאלצו לסיים".

טיק עצבני בעין שמאל מתחיל אצלי ואני מבחינתי שמעתי מספיק ואומר חצי לה חצי לגברת "אז פעם אחרת".

הסתומה בכניסה מבינה שהמעט כח שהיה לה לרגע התאדה והארנק בדרך לשפוך את תכולתו במקום אחר ומזדרזת למצוא לנו מקום, ללא תנאים במסעדה חצי ריקה.

שישי בערב, תמהיל די דומה לאירועים המקדימים אך במקום אחר, פאב בשם אשמורת, עובר עלי. שוב ריק ורק בגלל ברמנית חמודה ונעימה אני לא פוסל ביקור נוסף.

שבת אחה"צ, בשלישית אני חווה את הטמטום בכניסה לקלרה. ברור לי שהמנטליות של עובדי הכניסה הפכה להיות משהו מובנה כי קהל המגיעים מוכן לספוג הכל משומה, העיקר להיות חלק מבאי המקום. הקלרה, שבשעות הערב חנוק מאורחים והמחירים המופקעים לאלכוהול לא מבריחים אף אחד, בשבת אחה"צ, הקהל הוא בעיקר הורים צעירים שמנסים להרגיש עדיין בעניינים – גם מתבליינים וגם עם הילדים.

אני מביט בהם ודי משוכנע שהמאמץ להראות כל כך נהנה בטח מתיש ושואל את עצמי "מה קרה לנו?"

הצורך המוטמע שלנו לצרוך מכל מה שמציעים לנו, השכיח מאיתנו למה אנחנו רוצים לצרוך את אותם דברים מלכתחילה.

הבטתי בשעון וראיתי שיש לי שעה וחצי עד שיורו מתחיל רשמית (איזה כיף – חודש של משחקים על בסיס יומיומי. את מרבית היורו האחרון ראיתי באינדיאנפוליס ולך תמצא שם בר שמשדר את המשחק. כל בוקר קמתי במתח מי משלושת האופציות שמצאתי שם, משדר היום), העמסתי את שני הבנדיטים ונעתי לעבר הג'יבמורי שסדרו על המדשאה.

אז כמה אמהות מפונפנות הרימו גבה על האבא היחיד בין כל הילדים שקופץ בפיגור ומתלהב יותר מהם על כל המתקנים ואפילו זכיתי להערת אגב שנתתי שלוק מהבירה שלי לאחד מהם.

מה יכולתי לעשות, אני לא היחיד שבאתי להנות וידוע שהאלכוהול משחרר מעצורים...

הקלרה מחזיקה צוות אדיר של מלצריות, קומבינציה של פרחות ורוסיות עם גוף מרשים ומבט אטום בעיניים. תמהיל נשי מלא באכזבה מהמין הזכרי, בטוח שחוץ מלהכנס להן לתחתונים הרבה מעבר לא רוצים מהן והוא שם כדי להזיז את התחת בחן או להקפיץ שד מנותח, רק שהטיפ יהיה כמו שצריך. אחד החבר'ה שלי עבר ליד שולחן שקיבץ את משמרת הערב, בדרינק של לפני, דפק להן חיוך פרסומות פלרטטני ובקושי היה אפשר לאסוף אותן מהרצפה אחרי שהן נמסו. לא להאמין איזה כוח יש לחרא הקטן עליהן.

נשק יום הדין - מספר 1

לא עברו שתי דקות של פטפוטים עם הקבוצה והרגשתי רצף דקירות חדות בגב, הגברת עלתה לעמדה שלטת ושיגרה לעברי מבט כמו קרן לייזר לוהטת, שאני לא אעז להתקע שם יותר מדי.

הן לא נתנו לי לעזוב (נכון שלו הם לא נתנו, אבל תנו לי להנות מהקרדיט).

נזרקתי אח"כ על אחת הספות, ממול הים,

בירה ביד שלי, בשלו שקית במבה וחשבתי על משהו ששמעתי את טיוהר אומר בסרט שנערך על החיים בקומונה בפאצ'ה מאמא:

"Don't think about the future or the past, enjoy the present, just be"

כמה נכון – just be

 נשק יום הדין - מספר 2