בהמשך ל

הבא בתור הוא -

תל אביב עיר מוזרה.

לקח לי מספר שנים לקלוט את העניין ואולי מהסיבה שהיא לא הייתה מוזרה עבורי בזמן מסוים, לא הבחנתי.

ההארה קרתה לגמרי במקרה.

חבר עבר לגור בבבלי ובעת ביקורי הראשון בדירתו החדשה זיהיתי יצורים בסביבתה, במספר לא קטן דרך אגב, שמשהו במהותם שונה מהנמצא במרכז העיר. נזכרתי שפעם, גם אני הייתי כזה – בני נוער.

אין בעיר הזו נוער.

חתך הגיליים נע בין 20 ל- 40.

הורים צעירים, אלה שלא נמלטו מיד, בשלב הראשון עוד שבויים במאגניבות שאפיינה אותם בימיהם כבליינים, מתעוררים כשילדיהם מגיעים לגיל בו מתחילים להתערות בחברה ומוצאים שכונות פריפריאליות כבית.

בין האוכלוסייה שממלא את הרחובות בססגוניותה ורצונה למצוץ עוד ממה שלעיר יש להציע,

מסתתרת לה בשקט, ממתינה בין הצללים, קבוצה נוספת – הקשישים.

אין ספסל בעיר שאינו מאוכלס בשעות היום בכמה קשישים או קבוצה של פיליפינים שדחפו לנקודת המפגש עם חבריהם, כסא גלגלים עליו יושב צל של אדם שידע ימים יפים יותר בצעירותו.

על אלה אני בדרך כלל פוסח במהירות, כן תופס אותי אותו זקן היושב על ספסל בגפו, מכווץ ומפוחד, ממתין...ממתין שיתפנה מקום שם למעלה ויקחו אותו כבר מפה.

נשים בגיל הזה משדרות הרבה יותר עוצמה

אבל מהגברים נראה שכבר נלקח מהם הכל.

לא פעם אני נוסע בשדרה כזו או אחרת ומבטי נופל על דמות מכונסת בעצמה, מביטה בפחד על העולם אך עדיין מנסה לשדר שהכל איתה עוד בסדר.

ברור לי,

שהם לא יושבים שם וחושבים על המצב או על כל דבר אחר עכשווי או קיומי,

הם שקועים עמוק בעבר.

מתבוססים בחוויות – נשיקה ראשונה, סקס ביזארי בנמל אקזוטי, נסיעה בלתי נשכחת או כל מיני אירועים מינוריים שאנחנו סוחבים איתנו עד יומנו האחרון. כל אותם אירועים שמגדירים אותנו.

אחי נוהג לומר – שביום שהכל יסתיים עבורנו ואנחנו נעמדים לסיכום אחרון, כל מה שיש לזכותנו באותו רגע אלה הן אותן חוויות. לא הכסף, לא המעמד או המשפחה, רק הדברים הקטנים.

אם אחבוש את כובע פרקליט השטן,

נראה לי שתמיד אזכר קודם בכמה רגעי התערטלות פומביים שונים כמו המציצה שקבלתי ברכב שהופרעה ע"י ניידת מלאה בנודניקים שלא מבינים עניין, או המטפלת התאילנדית של השכנה שראתה אותי ברגע של אתלטיות מניף נערה חמד בדהירה, רד – עלה... עלה ורד, עלפני פין זקור מתמיד בעמידה. או אותה משפחה נחמדה שטיילה לה על גדת הירקון רק כדי לצפות בגדה השניה מולה, אקסית כלשהי גוהרת עלי וגומרת בצרחות שאם לא האישה, אב המשפחה היה רגע מ  –

 Standing ovations.

לעומת, לדוגמא, השנים שביליתי באוניברסיטה. כבר עכשיו נראים כמו משהו ממנהרת הזמן, אז ודאי עוד עשור יקחו לי כמה רגעים טובים ומעורפלים עד שאזכר איפה בכלל למדתי.

אירווין וולש בטריינספוטינג אמר שבחופשה אנחנו צריכים גם לקחת חופשה מעצמנו, הכל מותר.

המלצה שכולנו צריכים ליישם,

לשים את המהות היומיומית על hold ולצאת למסע של כמה ימים עם אני אחר.

אני בשבועות האחרונים מגיע לסופי השבוע בלי אוויר,

מותש מהמרוץ היומיומי והשינה הלא רציפה בלילות, שמנגד אני נשבע שאני מזהה לעיתים שעון חול שגרגיריו נופלים בקצב מסחרר.

כמעט כל מי שאני מדבר איתו לאחרונה, רוצה לחזור אחורה בזמן, גם אלה שאני זוכר איך היו לפני מספר שנים ולא בדיוק מדובר על משהו שמישהו ירצה לשאוף אליו.

חוסר היכולות לחיות את העכשיו, להנות מהווה, מטריפה אותי. בעיקר כי אין לי זמן אליו. אני מקווה כבר להגיע לאותו אופק מרגיע, כל זה בזמן שאני מתענג על העבר. אולי לא דבר מוזר אבל בהחלט אבסורדי.

חלומות על טיול בגבעות השחורות של וואיומינג, רביצה על החוף בבורה-בורה, הנופים של ניו-זילנד, פיג'י או נסיעה רק בשביל הנסיעה לארץ האש.

כבר אמרו לפני - "לטפס על ההרים כי הם שם".

עזבו, היה לי סופ"ש קשה

והיום הידיעה על התקף לב של אחות של חבר, רק חגגה 38 השבוע, שחזרה לבין החיים לאחר מאבק של הפרמדיקים במשך שעתיים (הערה - היא נפטרה שבועיים אחרי הארוע).

רק כדי לסיים בעוד קלישאה – כל אחד מת אבל לא כל אחד חי.