בהמשך ל -

מגיע מספר 3 ואחרון.

נולד כרעיון למשהו אחד והתפתח לאחר.

דבר אחד בטוח - לא שלם...

"אז מה? מזרח, אהה?...לטייל במקומות אקזוטיים... שהדבר היחיד המגביל אותך הוא תרמיל על הגב למשך כמה חודשיים, חלום, אין יותר טוב מזה"

הבטתי בו הופך לחולמני ומרוחק ככל שהמשפט נמשך.

הדובר היה שכן, שלהערכתי עבר את שנתו החמישים ומעולם מעבר לשלום שלום לא שוחח איתי בעבר.

אז,חשבתי שהקנאה היא סביב חגיגת הנעורים שהוא בטח שמע עליה שמתרחשת שם.

היום אני יודע אחרת, הוא ביטא את ההבנה שכעת החיים לא יאפשרו לו לקום ולעזוב, לברוח.

ובכולנו יש את הצורך לברוח או לפחות לדעת שהאופציה לבריחה קיימת.

אז סמים זה מרד או בריחה?

אופנה או אמצעי קשר למימדים אחרים או וכו'?

לאורך זמן התשובה ברורה - בריחה.

אם כך, גם לאונן זה בעצם בריחה? לדעתי, כן. לצרף משחקי מחשב וג'אנק פוד ובנינו בומבה של חבילה לאסקפיסט המתחיל.

השאלה האם מדובר באמת בבריחה או בהתמכרות? מבחינתי אין הבדל בין השניים כל עוד אין תופעות לוואי פיזיולוגיות.

סמים...למה סמים? גראס. זה לא סמים, נכון? אבל אם ממכר אז מיד נופל בהגדרה של סם...לא חשוב, להתחלה.

אז איזה סמים כוללים הסמים שאני מדבר עליהם?

ביותר מעשור, מאז הפעם הראשונה שחומר שנופל תחת פקודת הסמים המסוכנים התערבב לי בין המערכות בגוף, יצא לי פעם אחת לעשות קוק, חמש פעמים אקסטזי וצריכת פרקציות של מריחואנה אין ספור פעמים עד היום. לא יוצא דופן במיוחד, אני יודע.

המעניין שדווקא המסוכן מבין השלושה נגעתי בו פעם אחת למרות שאותה פעם יחידה הייתה מגניבה לאללה. לגבי האקסטזי קצת קשה לי יותר להיות החלטי, מהסיבה שבפעם הרביעית קבלתי פצצה לראש שהעיפה ממני כל רצון לגעת אפילו במיץ ענבים מחשש שיש בו אלכוהול. כיוון ששלוש הראשונות שקדמו היו אדירות, אני לא בטוח היכן הייתי מפסיק ללא הרביעית. איך קרתה החמישית בכל זאת? הייתי צריך להוכיח לעצמי שאני גמרתי עם זה ולא הוא איתי. בהחלט היה חביב.

וגראס? מה עם גראס?

בסרט Half Baked הסרט נפתח כשהגיבור מספר שהוא לא זוכר את הנשיקה הראשונה שלו ולא ממש את הפעם הראשונה ששכב עם בחורה, אבל לעולם הוא לא ישכח את השאכטה הראשונה שלו.

המשעשע שהפעם הראשונה שעישנתי הייתה במזרח בטיול לאחר הצבא ונסעתי בגישה של די אנטי לקטע. אחי טען בפני "אתה תעשן, כמו שכולם מעשנים שמה" עניתי לו "נראה". ואכן ראיתי...

את הפולמון הראשון בקופנגן, שבוע לאחר הנחיתה, עברתי סחי בסיפים שהיו עוברים במבדקים לשב"כ. חצי בירה תאילנדית (סינגה הידועה לשימצה) בשבע שעות חגיגה.

למחרת היום, החוף שהיה דחוס ברוקדים מזיעים, עמד שומם ורק הלכלוך העיד על הסערה שהתרחשה ערב קודם. המים הרדודים במפרץ הסאנרייז באדרין קופנגן נמשכים עד למרחק של 100 מטר מקו החוף והתיישבנו במים לצנן מעט את הגוף מהחום והלחות.

לא עבר זמן רב, שני טיפוסים שהספקנו לזהות כי יש להם דריסת רגל בחוף, נכנסו גם הם למים והתיישבו לא רחוק מתעלמים מאיתנו לחלוטין (לא רק בצבא יש תקופות צעירות).

אלילת המזל חשבת אחרת.

את אמה הכרתי על הטיסה לבנגקוק ברצף מיקריות (או המון תודה לאוזבקסטניין אירליינס...) שיכול להיות אך ורק מכוון מלמעלה. יפיופה בלונדינית מתוקה מלונדון. בפעם הבאה נתקלו אחד בשני בקוואסן וקבענו להפגש בפולמון המתקרב בקופנגן. במסיבה עצמה לא ראיתי אותה אבל היא החליטה שאת הכניסה חזרה לחיי היא תעשה ברגע שאזדקק לה.

זיהיתי אותה מתקרבת לקו המים, נעמדתי בשמחה שתראה אותי אבל היא השליכה לונגי צבעוני ארצה, בנונשלאנטיות השילה את החלק העליון ופסעה הימה. זוג דדים מסותת הזדקף לעומתי ונעלמתי דום.

לרגע נעצרה ובחיוך ענק היא רצה לקראתי (הגברים מבניכם, נסו לדמיין את הסצנה). היה לי ברור שחיבוק הוא בעייתי באותו רגע...ובתחכומי או טיפשותי צנחתי חזרה למצב ישיבה. היא התיישבה לידי והחלה לספר בעליצות על קורותיה עד עתה, לא שממש הקשבתי, אבל אני מניח שזה מה שהיא עשתה.

שני הטיפוסים הלא מעוניינים כביכול הפכו לפתע למאוד מעוניינים.

הם החלו לצמצם ובקריאות "מה קורה חבר'ה?" התיישבו לידנו. הפעם היה תורי להתעלם. אמה הרגישה שנהיה לה צפוף, קמה החוצה שהיא משביעה אותי שלא אעלם והיא פה לעוד שבועיים.

השניים מאותו רגע הפכו לחברינו הטובים מה שחבר אותנו היטב להוויה בחוף. אבל חשיבותם המרכזית הייתה שר' שאל "איפה קונים פה?"

אחד מהם הסתובב והצביע על שלט סגול שאמר "Santos" וטען שהם קונים שם אבל בכל אחת מהמסעדות על החוף ניתן, אם תבקש תקבל.

לפני שהספקתי לחזור על השם Santos ר' כבר עמד מחוץ לדוכן/בר ונשא דברים עם מקומי שעמד שם.

בערב פיזרנו כמה עלים מהשקית על גבי נייר גלגול ובגסות הדבקנו את קצוות הנייר בהמון רוק אחד לשני והצתנו.

ר' הדליק והעביר לי. מצצתי פעם אחת, פעם שנייה והחזרתי לו. העשן הדחוס עשה שמות בקיבה והרגשתי שהכל עולה לי מהבטן, רצתי החוצה מהבקתה והתחלתי לירוק. דוחה זה עדין לומר.

ר' שכנע אותי לנסות שוב אך התוצאה הייתה דומה.

נשבעתי שאני לא אגע בזה יותר בחיים.

הערב האומלל נשכח ויומיים מאוחר יותר מונסון לרגע שהחל לרדת, גרם לנו לרוץ מהחוף למסעדה הקרובה ולהתיישב בסמוך לנערה חמודה שעמלה במרץ על כתיבה במחברה גדולה.

הבטתי בה והתרשמתי מהחן הילדותי שהיא משקיעה. "חומד" חשבתי לעצמי. ממכתב שהיה מונח בסמוך למחברת הצלחתי לקרוא את הכתובת שלשמחתי הייתה לא מרוחקת מהיכן שהתגוררתי.

משיחות על שכנים סיכמנו שהיא תבוא בערב לסרט שמוקרן אצלנו בגאסטהאוס.

מיקי הגיעה בערב כולה לבושה בלבן שאני מייד מציין לעצמי "היא השקיעה". אבל היא לא באה לבד. איתה הגיע יובל, שזיהינו אותו כאחד הטיפוסים היותר צבעוניים בחוף.

הסרט שעמם ונדדנו למרפסת החדר שלנו.

ר', בפרצוף מתלהב וחרמני שלח שאלה תמימה ליובל "אתמול ראינו שהחזקת ביד מקטרת מוזרה ממנה עישנת, מה זה היה?"

יובל השיב באדיבות "צ'ילום" ושלף מהפאוץ מבד שהיה עליו, חרוט חרס הקטום משני צדדיו. מיקי נאנחה בתיאטרליות כולה מעוררת ואמרה "סופסוף... באמת מזל טוב, אני מתייבשת כבר", מה שקצת הפתיע אותי לגביה.

הוא כתש וריסק פרח גראס עם סיגרית טבק, החדיר אבן מחורצת לחרוט, דחס את התערובת פנימה על האבן ולסיום הרטיב חתיכת בד אותה ליפף סביב הקצה השני של החרוט והגיש למיקי.

מיקי עוד הספיקה לומר "לפחות הבחור שומר על הכללים ההודיים" ויובל הצית את התערובת והכריז "בום עלייך".

ענן עשן אפור יצא מפיה שהיא משיבה לעומתו "בון בולאנת, בון שיבא" והחזירה את החרוט ליובל. אח"כ עבר לר' ולבסוף אני. הפעם העשן התעכל טוב ולא גרם לקבס.

מיקי הסבירה על הכללים ההודים – כיוון שהודי תמיד מגיש את יד ימין (בשמאל לא נעים, כי זו היד שהוא מנגב), הצ'ילום תמיד ינוע ימינה. מלבד מי שהכין, הוא היחיד שמגיש שמאלה כדי להבטיח קבלת השאכטה שלו.  היא הפליגה בסיפורי הודו ואיך הן תמיד דאגו להסתדר שם ולכל סיפור היה מעטפת משעשעת. צחקתי כמו שלא צחקתי הרבה זמן, הבחורה הייתה קורעת! ניסיתי לחשוב מתי צחקתי כך ונזכרתי בהופעה שראיתי של יעקב כהן ולא הייתי מסוגל לקבוע מי מהם מצחיק יותר.

אחרי שעה, שהבחורה מפרקת אותי מצחוק, אני מביט לעבר ר' והבחור מבסוט עד גג מקש. חיוך שמזל שיש אוזניים והעיניים מצומצמות לכדי חרך צר. אז זה היכה בי – האיש מסטול וכנראה גם אני מסטול, החרא הזה עובד!

ישבנו שם כמה שעות מהמצחיקות שאי פעם היו לי עד שהרעב התחיל להציק. מיקי דרשה את הצ'יקן באגט שלה ולקינוח בננה לוטי.

הבאגט נעלם לי מהיד במהירות כאילו היה מדובר בוופל של עלית. מיקי שלא פגרה הרבה אחרי אמרה "תתחלק איתי חצי חצי בעוד אחד?" לפני שהשבתי היא חרצה את הדין "בטח שאתה רוצה, חצי תמיד במקום!".

הייתי מאוהב.

לא!

לא במיקי,

במקור האושר החדש שגיליתי.