"גם אם תצא עכשיו מהמשרד, יש לך פחות משעה לארוז"

"טוב..." מלמלתי בכניעה "אני יוצא"

הגברת קבלה אותי בפרצוף עקום למרות שהיה לי ברור שהיא כביכול מוכנה ליציאה מהבית אל השדה, את קו הסיום אחצה ראשון ולבסוף אאלץ להמתין לה פשוט מהסיבה לענות על צורך נשי בסיסי – הן אוהבות לצאת כמו ליידי מהבית ולא לשבת שלובות רגל שהעליונה נעה בחוסר שקט עקב המתנה מיותרת לזכר הארוגנטי.

זרקתי על המיטה פרטי ביגוד הכרחיים והבטתי בהם מנסה לנחש מה חסר.

ספר!

לצאת לחופשה בלי ספר היא טעות של טירונים.

על הכלכלן הסמוי שמונח ליד המיטה ואני נוגס בכמה עמודים תקופתית, ויתרתי. הסופר מלביש תיאוריות מעולם הכלכלה על העולם סביבנו ואין ספק שכמה מהן מרתקות אבל נושא בתוכו לא מעט יובש טכני שלא מתאים לחופשה (לדוגמא – אחת המתחרות של סטארבקס בארה"ב, ששמה לא קופץ לי כרגע, ניצלה רגישות אזרחית בתקופה מסוימת בנושא שכר העבודה של קוטפי הקפה במרכז אמריקה ובכל קנייה שאלה את הלקוח האם הוא מוכן להוסיף 10 סנט למחיר כדי שהרשת תמשיך לרכוש את הפולים מחברות שמשלמות שכר הוגן לקוטפים. כדי להבין את הנקודה, צריך להתמקד בעובדה שהרשת הזו, בדומה לסטארבקס, מוכרת קפה שעלותו יקרה באופן יחסי לעלותו לרשת רק מסיבה אחת – מיקום אסטרטגי. כיוון שהלקוח משלם גם כך מחיר יקר, הוא בדר"כ לא יתנגד להוסיף 10 סנט על המחיר כשהשאלה עולה ע"י עובד הרשת, סכום פעוט ביחס לקפה היחסית יקר שהוא כעת רוכש. התברר לאחר זמן מה, שהרשת העבירה 2 סנט מכל 10 שקבלה לקוטפים ואת ה -8 הנותרים שמרה לעצמה. ע"י כך גרפה, מבלי להשקיע דבר, סכומים יפים לזכותה).

הבטתי במדף הספרים ואחרי פשפוש קל בנמצא זיהיתי ערימה נחבאת של שלושה ספרים שרכשתי לפני כשנה במגה במבצע שהתברר עקב ה –ADD שלי, שלא הבנתיו כהלכה. במקום לקלוט שמדובר בספר שני במחצית המחיר, משומה נתפס אצלי שהשלישי בחינם וכמובן שהקופאית לא אמרה כלום כשהרווח לצידם. אם הייתי לוקח אחד בלבד אני משוכנע שהיא הייתה שואלת אותי מה עם השני במחצית המחיר.

הרמתי את השלושה ביד והשלכתי את אחד מהם – "צלה של הרוח", על המיטה סמוך לשאר הכבודה.

כיוון שמדובר היה בחבילה שנרכשה בדקה התשעים וארזה יפה בתוכה את פנינת הקסם של כל טיול – טיסת צ'רטר, המטוס המריא באיחור קל של שעה וחצי לעבר ברצלונה כדי לשחק לי עם העצבים שגם כך לא שקטים במיוחד לאור שנאתי לשדות תעופה.

להרגע ולקוות כי קריאה בתנאים לא אופטימאליים תביא איתה רפיון בעפעפיים ואת השינה הנחשקת כל כך להעברת זמן הטיסה, הוצאתי את הספר והתחלתי לקרוא.

הפסקה הראשונה בספר לוקחת את הגיבור ומציבה אותו בשדרת הרמבלס בברצלונה, מיד הצבעתי בפני גברת על המקריות המפתיעה של הדברים – החיבור בין ספר שנבחר באקראיות גמורה ולא ידעתי דבר לגביו קודם, לבין זמן הנסיעה, מוזר.

הסיפור מתחיל מעט לאחר מלחמת האזרחים בספרד ומכיר לקורא נער שנלקח ע"י אביו לבית קברות לספרים נשכחים, המתוחזק ע"י אגודה אנונימית של אוהבי ספרים עליהם נמנה האב. הבן בוחר שם ספר של סופר ספרדי אלמוני ונשכח בשם חוליאן קאראך שמכר עותקים ספורים בלבד ממנו. הספר שובה את הילד ולאחר מספר שנים הוא מתחיל לגלות עוד ועוד פרטים על הסופר עד שהדבר הופך לאובססיה שלו והסיפור מתחיל להתנהל כסיפור בלשי על הסופר וחייו האניגמטיים, בעיקר סביב העובדה שמישהו באובססיביות לא פחותה, רודף אחר העותקים הבודדים ושורף אותם. ה – 50 העמודים הראשונים קראתי בחוסר חשק אבל לאחר חצייתם, הסיפור והתעלומה בתוכו סחפו אותי. ספר חמוד לאללה לחופשה.

יש לציין, כי צלה של הרוח הוא הגרסה הספרדית לצופן דה-וינצ'י. יש היום טיולים מאורגנים בין נקודות הציון המוזכרות בספר - ביתו של הגיבור, חנות הספרים של אביו, היכן שנפגש עם מושא האהבתו הראשונה, ביתו של אחת הדמויות בספר וכן הלאה.

ואיך הייתה ברצלונה?

משעשעת ויפה.

לא ביקור ראשון שלי שם ובכל מלכודות התיירים כבר ביקרתי בעבר, מלבד הקאמפ נואו המרגש (מקדש לכל חובב כדורגל) ולכן היה יותר זמן להנות מהעיר.

כמות האנשים ברחובות בשעות אחר הצהרים מהמם בהיקפו, נהר של אנשים בסמטאות היפות.

בעיר בכל מטר רבוע, תמצא טאפאס בר וכמות הבירות שצרכתי שם, ודאי עשתה מבשלה ספרדית כלשהי מאד מאושרת. האוכל בסופו של יום די בינוני, לא משנה אם מדובר במסעדה יוקרתית או טאפאס בר בשוק, לא נרשמה תזזית בקיבה.

על כל עשר מנות פגענו אולי בשתיים. אבל שמתחילים לשתות בצהריים, החיוך לא ירד עד שתניח את הקאפל'ה על הכרית לקראת שנת לילה מרגיעה.

בערב השני נפלנו על בר ברובע הגותי La Luna שעקב כמות האלכוהול שנצרכה, זכינו לאהדה ולחיצות ידיים חמימות כשעזבנו. בערב הבא, החלטנו על עצירת ביניים שם והברמנים התנפלו עלינו בחום, כאילו היינו הראשונים שהשאירו להם טיפ נדיב (עדיין לא החלטתי אם נהוג להשאיר שם טיפ או לא, לדעתי כנראה לא...) וזכינו לשוט מוודקה מוזרה בשםMoscow Sky  שהותיר אותי בלי כבוד עצמי גם ביום למחרת. טפש שכמותי, כי את הלקח הזה כבר למדתי בעבר,

כלל אצבע – וודקות שותים איכותיות בלבד אחרת תמצא את עצמך מחבק גברת נאווה בשם האסלה.

סה"כ התנתקות בריאה מהיומיום,

מרגיעה ומטשטשת

ואפילו לא פגמה בזיכרונות הנעימים מהביקור הקודם.