כשהייתי בחטיבה קראו לי פריקית בבית הספר. לי ולחבריי.
כנראה שהיינו קצת מוזרים, שההבדלים בתחומי העניין שלנו החלו לבלוט וגם הביטוי החיצוני.
לענבל היה בלוג בישראבלוג שעקבתי אחריו בשטף ויום אחד, כשישבנו בשיעור יחד, סיפרתי לה שאני רוצה להתאמן יותר על הכתיבה שלי.
היא הציעה שאפתח בלוג ואמרתי לה שאני לא מבינה במחשבים.
באותו היום, אחר הצהריים, ענבל שלחה לי לינק
״אם קוראים לך חן ואת מצפה למתנה מענבל אז זה הפוסט בשבילך!!״
באותה התקופה, האתר נסק לפסגתו והמה אנשים. מעין בועה חברתית בפני עצמה.
הרגשתי שכל מנודי ארץ ישראל בטווח גילאים 10-30 מצאו מפלט אנטרנטי.
וגם פה, באופן אירוני, הייתה לה מעין היררכיה. בלוגרים מפורסמים, בלוגים נידחים. בלוגים של תמונות, בלוגים אנונימיים.
הולכים למפגשי ישראבלוג ומופע האימים של רוקי, יושבים בתומר ובדיסק סנטר.
במובנים מסויימים חמקתי מהחברה בה גדלתי אל תוך סוג אחר של חברה.
פגשתי המון אנשים דרך האתר הזה לאורך השנים. הם הגיעו אליי ונסעתי לבקר אותם בכל הארץ. ממסיבות פיג׳מות ועד באנגים מאחורי גן מאיר בשישי בצהריים. הייתה לנו פה חברה קטנה.. חברויות ואהבות נרקמו פה דרך מקלדת והפכו למציאות עם שם ופנים.
הקסם של אז היה שדרך האתר נוצרה מציאות. הקסם של היום הוא שאלמנט הכתיבה הוא זה שנשאר.
שני הקצוות שירתו אותי היטב בתקופות הנכונות בחיי. החברה ותחושת השייכות החברתית עטפה אותי בשנים בהן פחות היה נעים בסביבה הקבועה. הכתיבה השקטה והאנונימית למדיי פיסלה לי בית בשנים מאז שעזבתי את הארץ ורציתי להתבטא בעברית.
אני לא צריכה לסכם את שהותי כאן באתר. חצי מחיי מתועדים פה אפור על גבי לבן.
עכשיו רק נשאר להחליט לאן מפה..
למקום אחר? לנייר?
לאן הולכים כל הבלוגרים כשהאתר קופא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
