אחת הסיבות שעזבתי את הארץ הייתה התחושה הכללית של אנשים שלא באמת יודעים מה הם עושים אבל אוהבים לדבר על איך הם יודעים הכל.
חצי-כח, חאפריות, תקראו לזה איך שאתם רוצים. זה משהו בתרבות אצלנו.
תמיד הסתכלתי הצידה לתרבויות כמו ביפן והערכתי מאוד את הכבוד שלהם לעבודה שלהם. לא משנה איזו עבודה זו.
ביפן אתה יכול להיות ממוקד רק על דבר אחד- אבל להיות מאסטר שלו.
ולעומת זאת אנחנו מקדשים את ״אני עושה קצת מפה וקצת מפה וקצת מפה״
אני יודעת שזו הכללה גסה. אני יודעת שחאפרים ורמאים יש בכל מקום. כמובן שגם בארץ יש אנשים ששואפים לשלמות ועושים את עבודתם נהדר.
אבל היום אני חיה מספיק שנים מחוץ לישראל וחייתי פרקי זמן ארוכים למדי במספיק מקומות בשביל להבין שזה באמת משהו תרבותי אצלנו.
יש את מד המתיחה. כמה אתה יכול למתוח את הגבולות ולהשאר באיזור שניתן להגדיר כ״אמת״. אני נתקלת שוב ושוב באנשים שהרעיון של ״אמת״ הוא נזיל לחלוטין מבחינתם.
כמובן שיש איזשהו עקרון הגיוני בלהציג את עצמך מבחינה תעסוקתית קצת מעבר למקום בו אתה באמת נמצא, למתוח קצת לכיוון ״איפה שאתה רוצה להיות״, אבל מתי המקום הזה מפסיק להיות מתיחה קטנה ובריאה של שאפתנות והופך להיות רמאות והונאה של ממש?
זו תופעה שראיתי גם לא פעם אצל אנשים שחשבתי שהם חברים שלי. כל מיני ישראלים שעוברים לאירופה והתחברתי איתם כי באנגליה חסרה לי מאוד החברמניות הישראלית וכל הפתיחות והצחוקים. ולאט לאט חיברתי את החתיכות בין מה שהם סיפרו לי ובין איפה שדברים לא הסתדרו.
אם יש משהו משותף ששמתי לב אצל כל האנשים האלו זה הדברים הבאים:
1. הם תמיד מאמינים לעצמם
2. אם הם מספרים סיפורים ו״מסלפים״ בענייני עבודה- הם מסלפים גם בחיים. עוד לא נתקלתי באנשים שמשקרים מאוד בעבודה ולא לוקחים את השקרים האלו לחיים הפרטיים שלהם.
3. הם לא מוכנים לעבוד קשה ולהקריב את מה שצריך כדי להגיע לאן שהם רוצים וכתוצאה מכך הם גם דורשים בעזרת כל מיני מניפולציות שהקרובים אליהם ״יסדרו להם/אותם״
זה פשוט מן טיפוס כזה שתמיד מכיל את כל השלושה. וכל פעם מחדש אני נדהמת מכמה חסרי גבולות הם יכולים להיות.
אני תמיד נמצאת איפשהו בצד השני של הסקאלה- הולכת בדרך הקשה כדי להשיג את מה שאני רוצה וסובלת מחוסר בטחון ומחוסר יכולת להציג את עצמי באופן שמשקף באמת את היכולות שלי. אז יכול מאוד להיות שמהסיבה הזו זה צורם לי במיוחד לראות אנשים שמשקרים את דרכם במקומות עבודה.
יש אנשים שאמרו לי שלא צריך להיות לי איכפת כל עוד זה לא פוגע בי ישירות..
אבל כשאני נמצאת במעגל הפנימי של בן אדם ורואה באופן כל כך בוטה את השקרים וההמצאות, קשה לי שלא לבקר ואפילו להגעל קצת..
ותמיד הפן הזה של האופי שלהם זולג לחיים האישיים גם כן.
הייתה לי פה חברה שהיה לה תמיד איזה סיפור נורא מופרך שהיא עבדה בגיל מאוד מאוד צעיר בחברת הייטק מאוד גדולה בארץ למרות שלא סיימה תיכון, לא עשתה צבא ולא עשתה שום קורס או לימודים גבוהים והיו לה כל מיני דרכים כביכול להצדיק את זה, שבגלל כל הנתונים האלו שילמו לה מחיר ממש זעום למרות שהיא הייתה נכס בלתי ניתן להחלפה, שהיא הייתה מנהלת של 300 אנשים והיא הייתה המנהלת הכי צעירה במעמד הזה בכל ההיסטוריה של החברה (מדובר בתאגיד ענק שכולכם מכירים וסביר שיש לו עשרות אם לא מאות אלפי עובדים)
מדובר בבחורה שהייתי צריכה ליסוע 45 דקות אליה רק כדי להתקין לה אד-בלוקר כדי שהיא תוכל לראות יוטיוב בלי פרסומות ולנקות לה את המחשב.
תמיד הסיפורים האלו כל כך מסועפים ומלאים בהסברים שכביכול נשמעים הגיוניים ורוב האנשים הרגילים לא נוטים לחפש פרצות בסיפור ולחשוב שמרמים אותנו. אבל כשאתה מבלה שנים בחברת בנאדם כזה ונחשף כל פעם לעוד רובד ולעוד רובד.. פתאום אתה מגלה שקרים חמורים שהבנאדם מספר עליך לאנשים.. למשל.
הסיפור של הבחורה הזו היה מאוד מסועף ומפורט ברמת התירוצים וברמת הפרטים שלא היו אמינים בעליל, אבל אין לי כח להרחיב יתר על המידה בנושא.
בסוף הגיע הזמן שנמאס לה לא להחזיק מעמד במקומות עבודה, להיות מפוטרת ולא להרוויח הרבה כסף, והיא החליטה ״לחזור להייטק״
חודשים היא לא מצאה עבודה. בלי תיכון, בלי השכלה גבוהה, לא דוברת את השפה ועוד כמה פרטים מהותיים
הדבר היחיד שהיה לה זה תעודה של קורס עיצוב פנים. טוב.
בסוף היא שינתה את קורות החיים שלה באופן מהותי והוזמנה לאיזה ראיון עבודה באיזו חברת הייטק וקיבלה תפקיד בעמדה ניהולית די רצינית.
כשישבתי איתה אחר כך התברר לי שהיא ״מתחה״ את גבולות קורות החיים שלה לרמה שמבחינתי היא הונאה לכל דבר.
היא כתבה שיש לה תואר בארכיטקטורה והתירוץ שלה היה ״עיצוב פנים זה בדיוק כמו ארכיטקטורה ולמדנו את כל מה שמלמדים ארכיטקט. בכלל, מעצב פנים עושה את כל התכנונים והאישורים ויודע את כל הפיזיקה מאחורי הדברים והוא רק צריך חתימה מארכיטקט״
הייתי די בשוק מהעובדה שהיא באמת האמינה לעצמה. הבוס שראיין אותה וקיבל אותה לעבודה אמר לה בפנים שהוא מאוד התרשם מהיותה ארכיטקטית ואמר לה שהם רק הזמינו אנשים עם תארי מאסטר אבל אותה הזמינו כי ארכיטקטורה מעידה הרבה על יכולות של מועמד.
העבודה שהיא התקבלה אליה היא בסופו של יום עבודה שלא צריך להיות גאון הדור בשביל לעשות. כל אדם אנטליגנט עם ידע סבבה באופיס יוכל להתאקלם בעזרת ההכשרה שיש. הבעיה היא שהיו הרבה מועמדים שהשקיעו שנים מהחיים שלהם כדי לעשות תואר ראשון ותואר שני ועבדו שנים בחברות כאלו ואחרות ופתאום באה מישהי משום מקום עם ערימת שקרים בוטים אינסופית ויכולת וורבלית יוצאת דופן בלחרטט ומקבלת עבודה כזאת.
בהתחלה היא עוד הודתה בזה שזה ״שקר לבן כדי להשיג משהו שהיא יכולה ללמוד לעשות״ אבל ככל שהזמן עבר היא שינתה את דפי ההיסטוריה ואף הגדילה לעשות ולספר כל הזמן איך הבוס שמח שהוא לקח לתפקיד מישהי כל כך כנה ואמינה.
רציתי לשמוח בשביל חברה שלי שלא צריכה להאבק יותר בחיים..
אבל זה שינה משהו.. משהו שלא יכולתי להתעלם ממנו.
זה לא הפריע לה לשנייה שהיא סילפה קורות חיים.. שיקרה בדברים מאוד גדולים והשיגה את דרכה במרמה. כל עוד היא השיגה מה שהיא רצתה, זה לא משנה מה המתמודדים האחרים עשו לעומתה. ואחרי זה גם חוסר הבושה, רק אני ידעתי מה באמת קרה שם אבל נאלצתי לשבת איתה ועם עוד אנשים ולשמוע אותה מספרת שוב ושוב איך היא התקבלה לעבודה למרות שקורות החיים שלה לא היו טיפוסיים בגלל שהיא כזו אמינה, ישרה וכנה.
והיה עוד אחד, שעבד בעגלות ולא היה לו קשר עם המשפחה שלו בארץ. במשך תקופה הרוויח הרבה כסף אבל יותר עניין אותו לקנות שעוני יוקרה, חולצות פולו וליסוע במוניות לכל מקום למרות שיש פה תחבורה ציבורית מעולה. הוא נכנס קצת לסצינת המסיבות פה והחליט שזו הזהות החדשה שלו.
יום אחד הוא הופיע לי בבית עם מלתחה חדשה לחלוטין, שחור, אפל, כיאה לסצינת הטכנו פה. עשה כמה פירסינגים בוטים, תסרוקת שתואמת את המקום ושינה לחלוטין הכל. אני הכרתי אותו מהארץ אז ידעתי את השם שלו אבל לאף אחד הוא לא סיפר את השם האמיתי שלו. להרבה אנשים הוא בכלל לא סיפר שהוא מישראל. הוא התחיל ללכת כל הזמן למסיבות ולעשות מלא סמים ולהבריז מהעבודה ונראה קצת כמו קריקטורה של יניר האחמש רק במקום יפו-ברלין.
הבעיה היא שהויזה שלו הייתה מהעבודה והוא גר בדירה של העבודה.
בגלל כל ההברזות המכירות שלו ירדו והעיפו אותו. נתנו לו יומיים לפנות את הדירה. במשך קרוב לשנה הוא גר אצלי בבית און אנד אוף. ממשיך לעשות סמים בכמויות שהתחלתי לברר אם אני יכולה להשיג לו עזרה מקצועית למרות שלא היה לו ביטוח רפואי או כסף. כל פעם השיחות האלו של לתת לו מוטיבציה, לצייר לו תמונה של כל מיני דרכים שהוא יכול לקחת כדי להציל את המצב שלו, להשיג עבודה, להשיג קצת כסף כדי להצליח להוציא ויזה חדשה, להתמקד.
לא.
כל פעם בא אליי שאציל אותו ובא אליי לעצות ולא לוקח אף אחת.
בסוף הוא כתב פוסט בקבוצה של המקומיים בפייסבוק וצייר תמונה שכל העולם הולך נגדו והמשפחה שלו מתעללת והוא מסכן וחסר בית וזה היה ממש פוסט קורע לב. באמת. הוא קיבל מאות שיתופים ואלפי לייקים ואנשים זרים התחילו לשלוח לו כסף. הוא לא הזכיר אפילו דבר אחד שהוא עשה שהוביל אותו למקום הזה. כל כך הרבה אנשים כאבו בשבילו ובאופן אירוני זה רק השריש אצלו בראש יותר את הנרטיב הזה של הסיפור שלו.
זה רק חיזק אצלו יותר את הרעיון שהוא קדוש מעונה והגורל אכזר אליו. הוא לא הרגיש רע בכלל לקחת כסף מאנשים.
במקביל הוא קנה איזה רובוט אינסטגרם שהתחיל לאסוף לו עוקבים, לייקים ותגובות (הוא סיפר לי) והתחיל לפרסם כל מיני תמונות שלו שכביכול נראה שהוא חי את החיים הטובים וצירף כל מיני ׳ציטוטי השראה׳ על הצלחה בחיים ועל החיים הטובים. כבר לא הצלחתי לזהות אותו.. בחיי, כל האינסטגרם שיט הזה זה בלוף אחד גדול. איך אתה רואה פרופיל של מאה אלף עוקבים ותמונות שנראות כאילו מדובר באושר ועושר ומקרוב אתה רואה הומלס, ללא עבודה, ללא ויזה, ללא השכלה, ללא שפה, טוחן סמים ולא מוכן לעשות שום צעד בחיים האמיתיים כדי לשנות את המצב. אז בוא נקנה בוט ב2 דולר שלפחות האימג׳ ברשת החברתית יהיה נוצץ.
בסוף נהייתה לו חברה והיא לא אהבה את הקרבה בינינו (גם אני לא אהבתי במיוחד לחלוק דירת סטודיו עם בנאדם שלא עוזר לעצמו) והציבה לו אולטימטום להתנתק ממני וככה הוא עשה. בזה נגמרו 13 שנים של חברות בערך.
ואז כמובן שיש את הבחור הזה שאני מכירה כבר עשר שנים. מהיום שהכרתי אותו הוא דיבר על לעבור לכאן. כמה שהכל חרא בארץ וכמה שכאן הכל דבש. לקח לו שנים.. בסוף אני עברתי לפה וחצי שנה אחר כך הוא אסף את עצמו ובא לפה גם.
הוא תמיד רצה לעבוד בתחום שלי אבל אף פעם לא רצה להשקיע את מה שצריך בזה. הוא למד דברים שונים לחלוטין, עבד בעבודות אחרות, הכי הרבה שהוא עשה זה לעבוד באיזה חדר חזרות, לסדר את החדר בין חזרה לחזרה ולהקליט אותם עם מיקרופון-שניים כסקיצה. אבל הוא תמיד הציג את עצמו כאיזה איש סאונד רציני. הוא חי באיזה סרט משנות התשעים שהוא יעבור לפה וכל האולפנים יפתחו לו דלתות והוא יהיה מפיק על.
ניסיתי להזהיר אותו הרבה זמן שאין כבר אולפנים. שהתחום כולו מת ושאם הוא רוצה ללכת למקצוע הזה הוא צריך לחשב מסלול מחדש. סיפרתי לו שכל מה שיש פה זה אולפנים ביתיים שכולם יגידו לו ״רוצה להיות מפיק? סבבה.. אבל אתה צריך למצוא לעצמך לקוחות ולהפריש לי חלק ניכר מהשכר שלך על השימוש בציוד״
הוא לא רצה להקשיב.
הוא הגיע לפה ודי התרסק נפשית. כלום לא קרה. אף אחד לא חיכה לו. לא היו ספוטלייטס ולא היה שטיח אדום. לא היו המוני להקות שביקשו לשלם לו עשרות אלפי יורו שיפיק אותם.
הוא הלך לעבוד באיזה מוקד תמיכה טלפונית וכל הזמן איים לעזוב. כל הזמן אמר שהוא יעבור לארה״ב ושם ייפתחו לו הדלתות.
הוא לא היה מוכן אפילו ללכת ללמוד את התחום כי הוא לא רצה להשקיע בזה כסף. הוא רק רצה להרוויח מזה כסף.
ואז הוא התחיל לדרוש ממני כל מיני דברים.
יום אחד הוא ראה שהחברה שעבדתי בה (וכבר עזבתי) מחפשת עובד. הם חיפשו רק אדם אחד לתפקיד אחד. התפקיד השני הכי בכיר בחברה כולה. אפילו לא במחלקת אודיו. הדרישות היו ממש רציניות- גרמנית ברמת שפת אם, עשר שנות נסיון בניהול חברות פוסט פרודקשן לסרטים (הודגש שטלויזיה אפילו לא רלוונטי), תארים בתחום ועוד. הוא החליט שבגלל שעבדתי שם, אני צריכה לתת לו מכתב המלצה או לפחות לעשות name עם השם שלי.
לא הסכמתי. אני הייתי עורכת אודיו, אם עכשיו ״אמליץ״ על מישהו (גם אם הוא היה כשיר) לתפקיד השני הכי בכיר בחברה כולם שם פשוט יצחקו עליי ועל מי אני חושבת שאני. מעבר לעובדה שהוא לא ענה אפילו על דרישה אחת מתוך הרשימה.
הוא די יצא עליי שאני חברה לא מפרגנת ולא תומכת ושרק איכפת לי מהקריירה של עצמי.
הוא לא דיבר איתי שלושה חודשים.
אחרי זה הוא נרגע ואני זרמתי בטפשותי וחולשת האופי שלי על פשוט להניח את זה מאחור למרות שכל הסיפור הזה היה ממש דפוק.
אבל הוא המשיך בכל הסגנון הזה של לדרוש ולקחת ולהרגיש שהכל מגיע לו.
אחרי שבן הזוג שלי זכה באמי, הוא סוג של ניכס לעצמו את החבר שלי. פתאום ״אני רוצה לשבת איתכם״, ״אני רוצה להתייעץ איתכם״, ״אני רוצה להכיר לכם מישהו״ (וכששאלתי הבנתי שזה עוד איזה חאפר שמחפש קשרים כדי להכנס לתעשייה).
בסוף הוא באמת עזב וחזר לארץ. ואז הוא פשוט החליט לתת לעצמו את אותו הטייטל המקצועי שלנו והתחיל להגיד לכל מיני במאים בארץ שהוא עושה את מה שאנחנו עושים. ברמה של הוציא כרטיסי ביקור, הרים אתר, ממש עבד כדי לפרסם את עצמו.
בסוף איזה סטודנט לקח אותו לעשות לו סרט והוא בא אליי כולו מבסוט ונרגש ומצד שני לא היה לו שום ציוד או ידע לעבוד עם התוכנות ומעולם הוא לא עשה אפילו פרסומת או תכנית, בטח לא סרט. הוא רצה שאני אגיד לו שהוא יכול לעבוד עם איזו תוכנה חינמית שיש לו אבל אין לה בכלל מנוע וידאו והוא התעקש שהוא יכול להריץ את הסרט בצד אחד באופן עצמאי ובצד שני להריץ את התכנה כדי להמנע מלשלם על התוכנה. משהו הכי מונפץ בעולם, באמת.
באיזשהו שלב שאלתי בעדינות אם משלמים לו או אם הוא עושה את זה בהתנדבות כדי לבנות נסיון ופורטפוליו והוא ענה לי
״ברור שמשלמים לי. מה, אני עז?״
לא עניתי שום דבר שמתנגד לזה, בשלב הזה אני כבר מכירה את הטיפוס.
טוב, עניתי לו על כל השאלות שלו, נתתי לו את כל העצות שהוא צריך כדי להתחיל
יום למחרת ראיתי שהוא פרסם באיזו קבוצת אודיו בפייסבוק (שרוב חבריה הם לא אנשים שחיים מהמקצוע) את אותן השאלות ובגדול פשוט חיפש שמישהו יאשר לו שהקומבינה הזו של התוכנות יכולה לעבוד. כל מיני ילדים בני 16 אמרו לו בטח והוא היה מבסוט.
אחרי זה הוא בא לבקר פה והוא הודיע לי מראש שהוא רוצה ״לשבת איתנו להתייעץ״ (כי אני כבר מזמן הפכתי להיות רק החוליה המקשרת לחבר שלי שמבחינתו הוא איזו ביצת זהב שצריך לדגור עליה). הוא הודיע לי שהוא רוצה לבוא אליי לאולפן לראות איך אני עובדת מא׳ ועד ת׳.
עכשיו, באופן חוקי אני לא יכולה לעשות את זה כי אני חתומה על הסכמי סודיות ובעיקר עכשיו- כשאני עובדת על פרוייקט ענק- ממש אסור לי להוציא מידע עליו. אמרתי לו שאני לא יכולה חוקית להדליף מידע ומאז לא שמעתי ממנו כלום. ז״א, הוא לא רצה להפגש לשבת איתי אם לא היה לי משהו לתת לו.
אבל בלי קשר לזה, כבר אין לי שום חשק לנסות לעזור לו. אני רואה אותו מגיב לאנשים בקבוצות אודיו בזלזול ויורד על אנשים שהם עצלנים ובורים בזמן שהוא פשוט הדביק לעצמו טייטל מאוד גדול (יש סולם היררכי של טייטלים בתחום שאני עוסקת בו והוא דילג על כל השלבים ויש הכתיר את עצמו בשלב הכי גבוה) בלי לעשות חצי דבר כדי להרוויח את זה.
ואני מסתכלת על הדרך שאני עשיתי.. את כל הילדות שלי השקעתי בתחום, למדתי כל החיים שלי ברצינות, הלכתי ללימודים גבוהים בארץ, הוצאתי את כל החסכונות שלי על תואר בתחום באוקספורד, עברתי שוב פעם לבד, עבדתי בחינם חודשים, אחרי זה עבדתי בתנאים לא תנאים הרבה זמן, עבדתי ימים, לילות, סופי שבוע וחגים ללא תוספת תשלום, עבדתי שלושה שבועות עם דלקת ריאות ועצרתי בדרך לעבודה להתיישב ולהסדיר את הנשימה רק כדי לא לאבד סרט עם קרדיט חשוב לקריירה שלי, ספגתי הרבה שיט כי תעשיית הקולנוע היא תעשיה מאוד מאוד נצלנית ויש בה הרבה כרישים שיש להם דרכים מאוד חלקלקות להשיג את רצונם.
פשוט שנים על גבי שנים של לעשות את כל מה שצריך וכל מה שאין ברירה ואני עדיין עושה הרבה דברים כאלו ואוכלת לא מעט חצץ (אבל פחות מבהתחלה), רק שעכשיו גם יש לי מגה-פרוייקטים שאנשים מסתכלים עליהם וחושבים שהחיים שלי תותים ורוצים חלק.
הרבה אנשים פונים אליי שאקשר אותם, שאתן להם עבודות, שאלמד אותם, שאקח אותם תחת כנפיי. אני מבינה את הרצון לשלוח זרועות לכל מקום שניתן כדי להתקדם. אני מסרבת בנימוס כי מבחינתי אני עוד לא במקום של לקחת את הקרדיט הזה של ללמד מישהו ולקחת תחת אחריותי. עוד לא נשמתי מספיק אוויר פסגות כדי להרגיש בגובה. דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
אבל באמת, יש כל כך הרבה אנשים שיקריבו את החיים שלהם כדי לקבל הזדמנות. פגשתי לא מעט אנשים כאלו במהלך הדרך. מוכשרים, חכמים, נחושים, עם נכונות מפחידה להקריב ולעשות כל מה שצריך.
למה שאני פשוט ארצה לתת את כל הידע והקשרים שצברתי לאורך השנים לאיזה מישהו שחושב שמגיע לו רק בגלל שאנחנו יושבים לבירה פעם בחודשיים? שום ענווה, לוקח עבודות בתשלום מאנשים שבגדול הוא פשוט הונה, כי אין לו את הכישורים או אפילו הציוד הנדרש כדי ללמוד את הכישורים.
לא מבינה את כל ה״מגיע לי״ הזה.. אנשים שלא פוקחים את העיניים כדי לראות מה אנשים מסביבם עושים כדי להתקדם בחיים. לא חייבים לדרוך על אנשים כדי להתקדם. לא חייבים לשקר ולהמציא ולסלף. לא חייבים לסחוט טובות מאנשים שלא חייבים לכם כלום ולהציב אולטימטומים שאם לא מסדרים לך קריירה- נגמרה החברות. זה אולי הולך ככה באליטה של האחוז העליון בחברה, שלא צריך כישורים כדי להתקדם..אבל זה לא באמת איך שדברים הולכים בעולם.. הם יכולים לתרץ לעצמם שלכל האחרים יש כסף להשיקע בלימודים ובפיתוח עצמי, אבל אני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת שרוב האנשים לוקחים הלוואות ללימודים, חיים בתנאים מתכלבים כדי לממן את זה (אני גרתי בבית שנפלה בו כל התקרה בחדר אחד בזמן שהשותף ישב בחדר, לעזאזל).
זה שמישהו חבר שלכם, לא אומר שהוא חייב להם קריירה.
ועוד לא פגשתי אדם שהתנהג ככה בתחום התעסוקה ולא התנהג ככה בחיים האישיים. זה כנראה אופי.
ולא, אני לא מאחלת להם רע. לא אני אהיה זו שתשים להם רגליים. אבל אני כבר לא מרגישה שאני יכולה להכיל את הסגנון הזה. זה מתיש אותי לנסות שלא יהיה לי איכפת. זה מעייף אותי לנסות לסתום את הפה ולא להגיד לחבר ״היי, זה לא סבבה לשקר את דרכך ולקחת כסף מאנשים שלא יודעים שלא מגיע לך״. זה גם לא תפקידי להטיף או לחנך. אבל נראה לי שהגיע הזמן שבמקום שאני פשוט אשמור על שקט ואנסה להחליק עד שמתעצבנים עליי כי אני לא מוכנה לעשות משהו כזה בשבילם ומתנתקים ממני- שאני פשוט אדע לשים את הגבול ומתי ללכת. אין לי כח כבר לאנשים שאני מנסה לרצות ואז אם יש איזה משהו ענק שהם דורשים ואני אומרת לא- אז זורקים לי בפנים שאני אגואיסטית ולא תומכת. זה קל להם אולי להגיד, אבל אני לא ביקשתי מהם דברים כאלו. אני בעיקר רציתי לבלות איתם זמן. לא חשבתי שכדי לקבל את תשומת הלב שלי הם צריכים לשלם ולתת לי קשרים, כסף ועבודה.
אני צריכה להתגבר כבר על הפחד הזה מלהתנתק מאנשים ולעשות ׳צעד לא יפה׳. אלו אנשים שבכל מקרה לא מרגישים אשמה כשהם מפנים עורף ומתנתקים. ולא צריך להיות לי כל כך איכפת אם הם ייפגעו או אם הם יחשבו שאני חרא בנאדם. בכל מקרה ביום בו לא אשתף פעולה הם יחשבו שאני חרא בנאדם.
חשבתי להתנצל על האורך אבל פאק איט, זה הבלוג שלי (;
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
