בן שבע הוא חלם להיות טייס,עלה על גג מתנס, בווינג נחבט קלות פרק קתף פתח ת'ראש שברים בצלע שברים בצלע

קוראים לי דוד בוורמן ואני כותב את זה כי במהלך חיי לא הצלחתי להעביר את זה לעולם בשום דרך אחרת. אם אני לא אכתוב את זה אז לא יישאר כלום. פשוט כלום. אני לא השפעתי על העולם, לא מיציתי את עצמי, ולא הספקתי לעשות הכל. אבל הגעתי הרבה יותר רחוק מכם בדרכי אל האושר. הצלחתי  לאהוב והאהבה הזו מילאה אותי עד אפס מקום! האהבה מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא האהבה מבחינה רוחנית ומנטאלית. והחלק השני הוא המימוש. ואני הצלחתי להגיע אל החלק הראשון. רוב האנשים חושבים שהם מצליחים להגיע אל החלק הראשון. אבל זה לא באמת כך. אנשים חושבים שהם מתאהבים, מוצאים את האחד שלהם כשבעצם מה שיש להם זה בסך הכל חיקוי עלוב של המציאות. חיקוי שהם יצרו לעצמם. ואז אנשים ממשיכים אל השלב השני בדילוג כשהם בטוחים שהם בדרך הבטוחה אל האושר כשבעצם הם פספסו שלב מאוד בסיסי בהתחלה כך שהם לעולם לא יגיעו אל האושר, אולי לחיקוי עלוב שלו אבל לא אליו. הם מצליחים לשכנע את עצמם בצורה כל כך טובה עד שזה כמעט נראה אמיתי. אבל בפינות הקטנות הם רואים את זה. לשבריר שנייה הם יודעים שזה לא אמיתי. ואז כל העצב בעולם מציף אותם, עצב שהם לא ידעו כמוהו עצב שאני חווה כל יום.עצב של התמודדות. נכון אני לא הצלחתי לממש את האהבה שלי. אבל אני יודע שניסיתי. אני יודע שלא עזבתי. אני יודע שהייתי קרוב. ואם תשאלו אותי למה לא הצלחתי לממש את האהבה שלי, אני לא יוכל לענות לכם.  כי אני לא יודע. יכולות להיות מליון סיבות- יכול להיות שזה לא היה הזמן הנכון או המקום הנכון, יכול להיות שהייתה הזדמנות ואני פספסתי אותה, יכול להיות שזו הייתה בעיה של ביישנות או ביטחון עצמי אבל דבר אחד לא יכול להיות- לא יכול להיות שזה לא היה זה. הו כמה שזה היה זה! אין לכם מושג כמה שזה היה זה! מי שהתאהב פעם יודע. כשזה זה אתה יודע שזה זה. ולמה בעצם אנשים לא מצליחים להגיע לזה? זה פשוט -יש רק מקום אחד בלב לסוג כזה של אהבה. והוא יכול להתרחב והוא יכול להיות עצום, אינסופי. אבל לא יכולים להיכנס לשם שני אנשים. ואחרי שנכנס אדם אחד או שהוא נשאר לנצח, כמו במקרה שלי, או שהוא יוצא והחדר נסגר לנצח. רוב האנשים מתוך פחד להכניס מישהו עמוק כל כך אל תוך החדר הזה פשוט סוגרים את החדר וממציאים לעצמם כל מיני חדרים מדומים, חדרים קטנים ושטוחים שאפשר להכניס אליהם המון אנשים ואם האנשים עוזבים את החדרים אז זה קצת כואב אבל רק קצת. אנשים מפחדים לחוות כאב אמיתי ולכן הם לא מצליחים להגיע אך האושר. האנושות כבר מזמן שכחה איך להבדיל בין חיקוי לדבר האמיתי. ואני אני לא שכחתי. אני התאהבתי עם כל ההוויה שלי ועם כל הרגש אני התאהבתי. נתתי את כל כולי לאהבה הזאת. והיא מילאה אותי. והיא נתנה לי תקווה וכוח להמשיך. אבל היא אף פעם לא התממשה ועכשיו כשאני יודע שאני הולך למות האהבה הזאת נותנת לי כוח אחד אחרון לגלות לכם את האמת. הייתי רוצה שכל העולם ידע. אני אמנם לא חייתי את חיי באושר. אבל אני יודע מהו אושר כי הבטתי עליו מקרוב. ואני רוצה להגיד לכם שהאושר הוא דבר נפלא, משהו שאי אפשר לתאר במילים. ואתם גם אף פעם לא תבינו כי אתם חיים בתוך חיקוי אחד גדול. אני לא הצלחתי לממש את האושר שלי, ואין על זה שום פיצוי. אבל אם מישהו אחר יבין אפילו מישהו אחד. ויצליח לממש את האהבה שלו, האהבה האחת האמיתית. תהיה בזה נחמה רבה. אני הולך עכשיו בלב שלם שניסיתי. אני יודע שיכולתי לנסות יותר בדיוק כמו שאני יודע שיכולתי לחיות את חיי טוב יותר. אבל יש כמה שלבים בדרך אל האושר, ואני הגעתי רחוק. אתם, נמצאים בשלב הכי נמוך- השלב של הזיוף, החיקוי.אני נמצא שלב מעליכם, אמנם אני נראה הרבה פחות מאושר מכם אבל שתדעו שהמראה החיצוני יכול להטעות כי אני הייתי הרבה יותר קרוב מכם אל האושר, ונכון אני סבלתי הרבה יותר מכם, ועברתי הרבה אבל לא ויתרתי מראש, כמוכם. השלב מעלי הוא כבר השלב של האושר. השלב הזה כשאתה מוצא את האדם שלך ומכניס אותו לתוך החדר הזה בלב והוא ממלא אותך עד שלא נשאר בך מקום לשום דבר אחר. ואתה מצליח לממש את האהבה הזו גם במישור הפיזי. שם נמצא האושר. ההר הכי גבוה שלנו. שהדרך אליו רצופה סכנות. אני כותב את המכתב הזה כי אני רוצה לבקש מכם בכל לשון של בקשה. תשברו את הקו וקחו את הסיכון! תחוו את הכאב את העצב כי אחרת לא תדעו מהו אושר. ואני אומר לכם האושר שווה כל פצע וכל שריטה.  

שלכם דוד בוורמן.

אני משאיר את המכתב הזה בסטודיו לריקוד של ורטיגו כי אני יודע שכאן האדם הנכון ימצא אותו. אז אם מצאת את המכתב שלי תדע שאתה האדם הנכון ונבחרת מלמעלה. בדיוק כמוני כשאני קיבלתי את המכתב שלי. אני רק מקווה שתצליח לעשות עם זה קצת יותר ממה שאני הצלחתי. למרות שגם שינוי קטן הוא שינוי.