היום הייתי ביער לופוחובה, שזה המקום הכי קשה במסע שלי בפולין...היה בכי, היו שירים עצובים...הקטע המרגש שבו נטע ונופר שרו את השיר שכולם הצטרפו אליו...היה מרגש והרגשתי אחדות. לאחר מכן חזרנו למלון
הייתי במלון עם כולם בקראקוב....הייתי קרוב ללכת לישון.
ישי אמר לי לילה טוב וכך גם אמרתי לו, היינו הרוגים...נרדמתי
פתאום ב-4:00 בבוקר אני מתעורר משמיעת צרחות נוראיות.
חיפשתי בכל החדר מאיפה הצעקות, לא היה לי מושג, הסתכלתי על ישי וראיתי שהוא עדיין ישן.
השתגעתי
חיפשתי מאיפה הצעקות 5 דקות את ששמעתי קול מגמם..תחילה לא הבנתי..אבל אז הבנתי זה קול של ילד או ילדה..
תחילה אלה היו סתם קולות לא ברורים ואז קולות הפכו למילים...
המילים היו מוזרות...משהו ביידיש....אני ידעתי קצת גרמנית אז ניסיתי להשתמש בזה להבין מה הקול האומר..
הוא אמר ביידיש: "תחזור עכשיו! תחזור עכשיו!"
לא הבנתי מה, איך מי......אבל משהו משך אותי לפעול.....הייתי חייב לעשות משהו.
ידעתי איכשהו שזה קשור ליער, פשוט ידעתי, בגלל הקולות הבנתי שאני חייב ללכת לשם.
התלבשתי, יצאתי למסדרון, היה שקט מפחיד...מסדרון אדום ארוך וריק...הלכתי לעבר המעלית וירדתי אל הלובי.
בלובי ביקשתי מונית ולאחר 10 דקות המונית הגיעה....אמרתי לנהג באנגלית בקול עייף: אל יער לופוחובה.
...עדיין היה חושך....נסעתי בכבישים ריקים ללא אור...פשוא דרך שנראית נסתרת בחושך, ורק אור המונית גילה לי את ההמטרים הבאים, פשוט אותה תמונה במשך אותה שעה נסיעה.
הגענו אל היער שהייתי בו בערך לפני 12 שעות...העצים עדיין היו גבוהים, הירח האיר מלמעלה והאוויר היה קפוא.
שילמתי לנהג וראיתי אותו מתרחק לאורך הכביש עד שנעלם.
נכנסתי ליער באותה דרך שצעדתי בה קודם לכן, רק שהפעם, היה שקט עוד יותר מצמרר...הקולות ששמעתי קודם ביידיש עדיין שיחקו לי בראש בזמן שהתקרבתי אל עבר הקבר אחים הארור ההוא...
כל שנייה שהתקרבתי שמעתי את הקולות חוזרים...הפעם זה לא היה רק ילד או ילדה...אלא הרבה אנשים....לא רק מבוגרים גם ילדים..קריאות ביידיש, פולנית ועברית...הכל בצרחות איומות שמעולם לא שמעתי...ככל שהתקרבתי כך הצרחות גברו...
הלב שלי קפא, אך משהו עדיין נתן לי את הכח להתקרב..לבסוף הגעתי אל אותו מתחם שמסומן בגדר ועליו מגן דוד......אותו מתחם שנראה רגיל לפני 12 שעות עכשיו הופיע במחזה מדהים.
אותה אדמה שראיתי בתוך הגדר, החלה לזוז. תזוזות מעטות וקטנות של האדמה, כאילו מסתובבת איזו חיה בין השיחים, אלא שהתזוזות היו בכל המתחם עצמו....
עמדתי לבד מול אותו קבר אחים....לבד בין כל העצים בחשכה, רק עם אור הירח שהאיר ישר מעליי שעזר לי לראות...הצרחות עדיין נשמעו...התחלתי להסתחרר ונפלתי ליד הקבר האחים..
קמתי ובעזרת ידיי הורדתי את הבוץ מעל גופי...פתאום הצרחות נפסקו בבת אחת.
חשבתי שלרגע התעשתתי, פתאום שלאחר 10 שניות של שקט שמעתי בקול ענק של כ-1000 אנשים הצורחים עליי: שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד
בלי לחשוב, קפצתי מעל הגדר, התחלתי במו ידי לחפור את הקבר, במטרה לשחרר את האלו שעדיין קבורים שם
הייתי עייף...אבל במו כוחי המשתכי לחפור, בציפייה כאילו אמצא מישהו...חפרתי חפרתי חפרתי...עד שלבסוף...הרגשתי משהו קשה...זו הייתה גולגולת, גוגלוגת של ילד בן 5 או 6.
חפרתי ביותר עוצמה וכח כדי לשחרר אותה..עד שהצלחתי לתפוס את כל הגולגולת...משכתי אותה החוצה...וכל השלד יצא איתו...בזמן שהחול התפורר מן העצמות הישנות הילה לבנה יצאה מן השלד כשהחזקתי את כולו בין ידיי..שלם כולו עם ההבזק הלבן שסינוור אותי.
החזקתי אותו בעדינות במטרה לא לפורר את העצמות השבירות, אך בעוצמה במטרה לא להפיל את השלד...
ההילה הלבנה אט נעלמה, והבנתי שאני מחזיק בידיי מלאות החול שלד של ילד שנרצח ע"י הנאצים...
לא הבנתי מה לעזאזל אני עושה שם, אבל כבר היה מאוחר מדי להסתכל אחורה...
הסכלתי על הגולגולת העדינה....אל תוך ארובות העיניים הריקות..ודמעה ירדה מתוך עיני...הדמעה נפלה אל תוך אחת ארובות העיניים של הילד הקטן...ומרוב סערת הרגשות נשמט השלד מידיי.
שמעתי נקישות קטנות מהשלד שהרגע השמטתי..ופתאום שמתי לב...שהשלד החל להצמיח בשר על גופו..לאט לאט השלד התחיל לפתח צורה של ילד קטן ...ולאחר מספר דקות שכב על האדמה ילד קטן שנראה כאילו קם משינה...הסתכלתי עליו עם גרון חנוק...פתאום פתח את עיניו.
ראיתי עיניים קטנות וחומות שבתוכן היה טוהר של תמימות ושמחה.
כשבעודו שוכב על האדמה הסתכל אליי הילד ואמר בקול תמים: "הודות לך, נוכל לדעת, סוף סוף, מהי חירות אמיתית"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
