אוקיי. אז זה לא בדיוק סתם שלא עידכנתי.
נתחיל מזה שחשק ממש לא היה לי לכתוב.. והאמת זה היה ככה עד לפני ממש דקה שנתקלתי באיזה קישור עם המוזיקה של "מה אברך"- במקור של רבקה זוהר.
אז זה ממש לא היה שבוע טוב. ביום שלישי.. ידיד נפטר. לא ידיד קרוב קרוב. ידיד, שהכרתי. איך הגדרתי את זה? מהחברים שאומרים להם שלום בהפסקה.. שאפשר לתפוס איתם איזה שיחה ככה לשבת איתם בכיף. מהאנשים שתמיד מדברים איתם במסנג'ר. דאמט.. זה היה כל כך מוזר. זה עדיין מוזר. בלתי נתפס. איך ילד, שבעוד שבועיים היה אמור להיות לו 19.. {ולא, הוא לא היה על סמים. הוא היה ילד בריא, שעשה ספורט תמיד.. ולא התעסק בשטויות.} פשוט חוטף דום לב? למרות, למרות שכל דרך הייתה בלתי נתפסת. גם אם זה היה בתאונה, גם אם זה היה באיזו פעולה צבאית. זה פשוט לא נקלט.
גורם לחוש קצת אשמה על כל הדברים שנוטים לדחות כל הזמן. באמת. בין אם זה לעשות עבודה בספרות, שהייתי צריכה להגיש שנה שעברה, לתפוס שיחה ממש חשובה עם מישהו, שתכננתי הרבה זמן.. או להוריד שיר שאמרתי שאני אוריד כבר כמה שבועות, חודשים- ולא עשיתי את זה. סתם, כי לכו תדעו מה יקרה מחר.
אחות של סבתא נפטרה גם.. וזה, סתם בגלל שהיא הזניחה דבר שניתן לטיפול היום. במשך 9 שנים התעלמה, והזניחה את זה. נכדה שלה.. שהיא מאוד מאוד קרובה אליי- דיי שבורה.. להפרד מבן משפחה במצב כזה אבסורדי.
ואולי, קצת לא קשור, אבל חיית מחמד מאוד מאוד אהובה של הבלונדה.. גם היא מסתבר הלכה לעולמה שבוע שעבר. אחרי 10 שנים שהיא הייתה איתה, ובאמת שהייתה מאוד מאוד קשורה אליה.. \: אז היא גם, הייתה במצב עדין. עדיין.
אז פעם אחרונה ששמעתי את "מה אברך" זה היה בפולין. בורות ההריגה- לייד בור הילדים. השבוע, השמיעו אותו שוב- בגלגלצ. אולי זה לא היה סתם.
אחרי כזה שבוע.. קשה להישאר אופטימיים. קשה לא לחשוב, שכל דבר רע יכול לקרות.. קשה לא להתעצבן מכל מקרה קטן, קשה לא לאכול ת'צמך על כל דבר. קשה לשמור על מצב נורמאלי למדיי. והכי קשה לא לדחוף את הראש לתוך הכרית ולבכות..
אז.. אז לא ממש אופטימיים, וכן מתעצבנים מדברים קטנים.. וכן דוחפים את הראש לכרית ובוכים. כי אין כוח.
אבל
ואין ברירה אחרת. ואולי זה נראה לא בסדר, שאנחנו צוחקים, וממשיכים לחיות את החיים שלנו כאילו שום דבר לא קרה.
ואולי מחר אף אחד בכלל לא יזכור את הנער הזה. או את הסבתא הזאת.. או אפילו את החיה הכל כך "חסרת משמעות" הזאת. אבל ההצגה חייבת להמשך.
רבקה זוהר\ מה אברך
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.
וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח חי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.
וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
ונפש לזכור בה את כל הלחנים
ויד האוספת צדפים עלי חוף
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.
וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
יצליחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.
נתתי לו כל שאפשר לי לתת
שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד
ויד מעודנת ולב מרטט
ומה אברך לך עוד?
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך.
הנער הזה- עכשיו הוא מלאך.
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים..
לו אך ברכת לו - חיים.
החיים יפים, הוקירו אותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
