לא היו צעקות ולא בכי.דיברנו בשקט בשקט כאילו אחנו איזה זרים.ואנחנו באמת כאלה.

הייתה את השתיקה המביכה שאין יותר מה להגיד שתלך ואל תחזור לא רוצה יותר לראות אותך,

אז העדפתי למצוא נושאי שיחה כדי לא לבהות בך ולחשוב מה גרם לך לעזוב.

ומה לעזאזל אתה רוצה עכשיו ולמה חזרת הרי במילא אתה תעזוב שוב.

נכנסו לחדר ואמת שהכדור במגרש שלי כי אצלך הוא אף פעם לא היה.וגרמת לי לחשוב שאולי משהו בי לא בסדר.

והשפלתי מבט כשבעצם אתה זה שצריך לעשות זאת.ונשארתי לבד בחדר כשהיינו בעצם שנינו.

אבל אתה לא באמת קיים.היה מרחק קטן מאיתנו אבל תהום שלם בנינו.רציתי להגיד מספיק דיבורים יותר מעשים

רציתי לחבק אותך אבל נרתעתי כי הבנתי שלחיבוק יהיה עבורי משמעות ובשבילך לא.

תמיד אהבתי ליצור דרמות סביבי אבל הפעם לא נכנעתי אמרתי שאני לא רוצה לראות אותך ושזה בסדר אני מבינה.

אמרת שאז הייתי קטנה ואני טענתי שהתבגרתי לפני זמן אז אמרת שאז לא יכולתי להבין ואני טענתי שהבנתי הכל

שבעצם לא הבנתי כלום לא למה עזבת לא למה אני במצב הזה לא למה חזרת.אמרת שעכשיו הכל יהיה שונה.

שאתה תתקשר ואתה תבוא ותיהיה מה שלא היית הרבה זמן-בן אדם.כמה קל לדבר וקשה לעשות.

אחרי כל הבלבולי השכל נשארתי לבד כמו תמיד והורדתי כמה טיפות קטנות.הפעם לא היה רעש גדול,לא היו אמבולנסים,

היא יכלה לישון בשקט והדברים חזרו להיות כמו שהיו לפני שבאת.

אמרת שתחזור.

כבר שבועיים מהיום שבאת ועדיין לא חזרת.

זה בסדר כבר התרגלתי.

עד הפעם הבאה.