לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"you've got to be trusted by the people you lie to"



כינוי:  הילדה עם הצמה

בת: 39

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2006

ריקנות.


יש לי כל כך הרבה מחשבות בראש והכל תמיד מבולגן, אני חושבת שזאת הסיבה שאף פעם לא הייתי כותבת מוצלח במיוחד - אני לא מצליחה לארגן טוב את המחשבות. בכל אופן נתחיל מהכותרת.

 

חודש הייתי צמודה לבן אדם 24 שעות ביממה שזה מצב שאני לחלוטין לא רגילה אליו (אפילו בצבא היו לי רגעים שהייתי לבד וגם אז זה אף פעם לא היה יותר משבועיים) ועכשיו לחזור ללבד הזה שממש אהבתי לפני ואני עדיין אוהבת (אני חושבת) פשוט זה מלווה בתחושה של ריקנות, אני תמיד חייבת שתהייה מוזיקה או טלוויזיה מדברת כדי שזה לא יהיה צועק מדי שאני לבד. חוצמזה לפני הייתי לקראת משהו, הייתי לקראת הנסיעה היתה לי מטרה מוגדרת ועכשיו מה? יש לי מטרה מוגדרת - למצוא עבודה ולהחליט מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי - זה לא כיף! שוב זה לא שאני מתלוננת רוב הזמן אני סתם יושבת ורואה טלוויזיה ומדי פעם מציצה במודעות דרושים או נכנסת לאתרים של כל מיני מכינות ומכללות.

 

פתרון ממש טוב לריקנות הזאת זה לראות קומדיות בלי סוף ואיזה קומדיה טובה יותר מחברים? זה לפחות מה שחשבתי אבל בחרתי לראות דווקא את העונה העשירית שהיא ללא ספק מדכאת. ברור שהיא קורעת מצחוק וברור שלא באמת נכנסתי לדכאון אבל בסוף הכל השתנה אצלהם וכל החבורה שלהם התפרקה וזה מעיד על מה שהולך לקרות ואני לא אוהבת את זה, הזמן חייב להאט או משהו.

אני זוכרת שבכיתה י' שאלנו אותנו בשעת חברה (או איך שלא קוראים לזה) באיזה גיל היינו רוצים להתקע ומשום מה אמרתי 23 יש עוד שנתיים וחצי עד אז אני כבר לא בטוחה שזה הגיל שאני רוצה להתקע בו, אולי 20 זה עדיף ואולי לא...

 


 

מתחיל להמאס לי מחברים שלי, אני אוהבת כל אחד בנפרד באמת אבל לפעמים כשכולם ביחד או חלקנו לפחות אני פשוט לא תמיד מרגישה שייכת, לא יודעת זה מוזר אבל זה החברים שלי ואין לי מאיפה להקריץ חדשים עכשיו או בכלל (חשבתי שבצבא אבל זה לא עובד ככה מסתבר) אז כרגע זה המצב וצריך להשתדל להתמודד איתו עם כמה שפחות להתעצבן עליהם כי הם יכולים לפעמים להוציא אותי לחלוטין מכל שלווה שאי פעם הייתי נתונה בה.

 

כל המחשבות האלה עושות לי חשק ליצור נורא בא לי לצייר או משהו אבל אין לי חומרים בבית ולא ממש בא לי לצייר בצבעי עפרון... אני צריכה לקנות אקריליק וקנבס ואני בספק אם אני באמת אעשה את זה. בנתיים הכי קרוב לזה זה לצלם ולכתוב שלצלם אין לי מוזה ולכתוב אני עושה אבל זה לא ממש ליצור (בטח לא במקרה שלי) לפחות זה עוזר לארגן מחשבות ולהוציא את הכל באיזשהו מובן.

 

נכתב על ידי הילדה עם הצמה , 18/2/2006 01:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , תרשו לי להעיר , 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להילדה עם הצמה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הילדה עם הצמה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)